חנה נערה מוכשרת מבית רע..משפחה נחשלת בפירוש בית הרוס. אבל הילדה הייתה טובה ומשתדלת מאד בלימודים, היינו חברות. שבת אחת זרחה לה השמש, ואני הגעתי אליה לטיול שבתי, חנה ירדה למטה בארשת חשיבות ואושר והגישה לי פרוסת עוגה.

זה היה הדבר היחיד שלא רציתי לאכול, ביתה לא היה נקי בלשון המעטה והעוגה נראתה יותר כמו סוליית נעל. ברם, אולם מראה פניה הגאות, והאושר שבעיניה, הנה סוף סוף יכלה לתת לי משהו, גרם לי לקבל את הפרוסה ולגרוס אותה באומץ ואף לומר טעים מאד.

טעמה של העוגה היה תפל ומגעיל בפי ,מרירות פשטה בקצוות הפנימיים של לחיי. אבל חנה הייתה מאושרת ושאלה: טעים? כן! הנהנתי בהתלהבות ובולעת במאמץ..טעים מאד..עיניה הנוצצות של חנה והשמחה שנשקפה מפניה, הקנו לי את אחת מהתובנות של חיי.

לפעמים הנתינה הגדולה ביותר היא הקבלה!

נתינה וקבלה נראות כשני מילים שונות במהותן, ככל שנעמיק במשמעות שהן מכילות , נראה כי הן ממש יכולות להיות ההיפך הגמור ממה שהן מייצגות.

"נתינה ללא גבולות" , הוא ביטוי המעיד כי המנעד המילולי של הנתינה הוא רחב ללא גבול, אלה המיתוס הקטן שעומד מנגד הוא, בדיוק המילה המקבילה שלה.. הקבלה.. "קבלה לעתיד" איפה שמסתיימת "האינסופיות" של הנתינה, שם מתחילה הקבלה.. "העתידית".

שני כוחות עצומים כח הנתינה מול כח הקבלה, האם ה"לתת" יכול לשמש ככלי בלי ל"קבל"?

האם יש לנתינה ללא קבלה מימוש?

לעומת זאת האם הקבלה מכילה בתוכה גם את משמעות הנתינה?

היטיבה זלדה המשוררת להגדיר את מהות הנתינה והקבלה בשירה ב"צל האלה", שם היא מתארת אישה קשישה וחולה הפושטת יד ברחוב וכשעברה הפנתה את תשומת ליבה ושוחחה עימה קלות, בסופה של השיחה מתארת זלדה כי היא הגישה לה דבר מה ואלו הן מילותיה:

נִדְהַמְתִּי
כִּי בְּתוֹךְ עֲזוּבַת צַלְמָוֶת מִתְבּוֹנֶנֶת הִיא כָּךְ
בְּחֶזְיוֹנוֹת הַחַיִּים
רַק כַּאֲשֶׁר עָלָה בָּהּ לִבָּהּ עַל גְּדוֹתָי
וְהוֹשִׁיטָה לִי צִנְצֶנֶת שֶׁל דְּבַשׁ
שֶׁקִּבְּלָה בְּאֵיזֶה מָבוֹא
גִּלִּיתִי לְתִמְהוֹנִי שֶׁאַהֲבָתִי שְׁרוּיָה עֲדַיִן בַּסְּפִירוֹת הַנְּמוּכוֹת
כִּי הָיָה עָלַי לְנַפֵּץ שֶׁבַע חוֹמוֹת שֶׁל סֵרוּב
כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְקַבֵּל מִיָּדָהּ
אֶת דְּבַשׁ מַתַּת הַיְּדִידוּת.

.בעצם מילים אלו מבטאות את כוחו של המקבל, לעיתים נראה לנו כי הנתינה היא הערך העליון

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כאשר אנו נותנים ללא תמורה הנתינה הופכת להיות חסרת משמעות למי שאינו מקבל אותה, אך עבורנו היא הקבלה הגדולה ביותר, עבורנו היא מידה, ערך, עוד נדבך נוסף באישיותנו , ושם היא מתממשת כנתינה ללא תמורה.

לעומת זאת הקבלה של השונה,כקבלה ללא תמורה, היא בעצם הנתינה הכי גדולה שאנו יכולים להעניק לו, בעצם קבלתנו אותו כרע, חבר בן משפחה על אף השוני , על אף חריגתו מגבולות הנורמה הרגילות, אנו בעצם נותנים ומעניקים לו את ההשתייכות אחד ממרכיבי הבסיס האנושי החשוב ביותר של האדם.הנתינה שלכאורה היא נראית הענקה אין סופית נתתי מעצמי לשני, אכן ללא תמורה אפילו היא אינה משתווה בערכה המהותי של הקבלה.

מה הסוד הטמון במונח קבלה? בעצם הוא מקביל ל"נעשה ונשמע".

היסוד של עמ"י בקבלת התורה .. קודם קבלת הנעשה, אח"כ הנתינה מעצמנו, הנשמע.

העניין בקבלה שהוא מכיל את העוצמה שיש בנתינה ומביא אותה לידי ביטוי ומימוש.

הנתינה כפשוטה ללא צורך בקבלת תמורה היא דרגה גבוהה מאד, אך לעומתה הקבלה היא מכלול שני הכוחות יחדיו..נעשה ונשמע, נקבל וניתן מעצמנו, הנתינה הגדולה ביותר שנתנו עם ישראל במתן תורה , היא הקבלה של התורה, המימוש שלנו כעם הוא כשקבלנו את מה שניתן לנו במעמד הר סיני, בכח הקבלה נהיינו לעם.

]]>