ריח טוב.

מרכך.

אני שואפת אותו לתוך תוכי ומרגישה איך הוא עולה לי לעיניים והופך לדמעות. כמו אדים שהצטננו.

עכשיו העיניים הזקנות שלי הן שתי בריכות לחות.

אני אוהבת את הכביסה של שולי, המעסיקה המיוחדת שלי. בביתה ברוך הילדים יש מכונת כביסה ומייבש ענקיים אחד עשר קילו של אריסטון, והערימות הניחוחיות לקיפול ולגיהוץ די נדירות יחסית. אבל אהובות עלי עד מאד.

הניחוח מזכיר לי את הימים בהם הייתי אני, מנהלת משק בית משלי ומקפידה להניח מצעים נקיים ומדפיי ריח של בית מושקע. הניחוח הנפלא מסחרר עלי את ראשי ומכאיב ממש.

שולי- אני לא יודעת איך תמיד היא רואה הכול- עוזבת את המחשב ויושבת לידי.

"יהיה בסדר" היא אומרת לי, "אולי עכשיו את רוצה לספר לי"? הקול שלה רך ונעים. הלוואי שהיא הייתה אחיינית שלי, הלוואי שהיא הייתה הבת שלי, הלוואי והיא לא הייתה רק מעסיקה זמנית שלי, הלוואי. המחשבות הללו דוחפות אותי לייאוש,

לעולם לא תהיה לי בת, לעולם לא תהיה אחיינית, כזאת. מאוחר מידי, קודר מידי, אני אנסה להסתפק בה. "אולי אני אוכל לעזור?!" היא מפצירה, "תנסי ותראי שיהיה לך יותר קל לאחר שתשחררי את זה" .

ואני משחררת. את הכול.

הפה של שולי ממשיך להיות פעור גם אחרי שאני משכנעת אותה ואותי : זה לא שהם רעים. זה לא שמישהו שם רע. הם פשוט צעירים, סוערים מאד, שקועים בחיים שלהם, בילדים, בפרנסה, אין להם זמן לאישה כמוני, מבוגרת ותובענית.

שולי מהנהנת בראשה ולא אומרת דבר. עיניה, גדולות, מרפרפות, באי אימון מזועזע. היא לא רוצה שאני אראה את זה אבל כל תו בפניה היפים והצעירים זועק לא מסכימה עם משפטי ההגנה האחרונים האלו ומישהו כאן רע מאד. לדעתה. מישהו כאן לא בסדר באופן טוטאלי.

ידעתי שהיא או כל מי שישמע את סיפורי, לא יאמין בחפותם, אבל שבועות ארוכים של קור ובדידות, הניחו אותי עם הרבה מרחב לעבודה עצמית פנימית עמוקה. הגעתי למסקנה שכל מה שבני משפחתי הצעירים עשו, לא מתוך רוע לב או שנאה עשו, אלא אך ורק מתוך חוסר חשבה, חוסר רגישות, אולי, אך בעיקר, חוסר זמן וטרדות יומיום לוחצות.

גם אני הייתי פעם צעירה. אני זוכרת היטב את התחושה הזאת : העולם השייך לנו, הימים השוצפים בגעש, הדאגות הקיומיות שאינן משאירות מקום לכלום מלבדן.

כל זה חולף מהר מידי ופתאום זה קורה: את מתבוננת במראה ורואה מולך עיניים מוכרות מאד בתוך פרצוף כמעט ולא מוכר- חרוש קמטים שבתחילה את מסרבת להכיר בקיומם, אחר כך מתרגלת אליהם: זאת את. אלו החיים שלך. זאת המשפחה שלך. גם זה יעבור לך, להם, ובסופו שלדבר כולנו נעלה למעלה וניתן, אחד אחד, את הדין על מעשינו. הרם נהגת בחסד וברחמים עם הזולת? האם היית רגיש לצרכיו ולמועקותיו? מה תרמת לנזקקים, לגלמודים לקשיי הגורל??

אני עדיין מתקשה לעכל את זה אבל אני מאד כזאת בעצם. עובדה עגומה אך נכונה: אני אישה גלמודה ונזקקת. הגורל התאכזר אלי בערוב ימיי והוא לא נותן סימן שהוא מתכוון לשנות את דעתו.

אז איך בעצם הפך חלומי המתגשם בירושלים לסיוט הכי גדול שלי?

כשעליתי לארץ לפני ארבע שנים, הגשמת חלום מבחינתי. תמיד חלמתי לגור בירושלים. הייתי מאושרת עד כמה שאישה במצבי יכולה להיות מאושרת. מצבי: אלמנה טריה חשוכת ילדים.

היה לי ילד שאימצתי, אך הוא נישא, והעתיק את מגוריו הרחק, בדרום אמריקה.

לאחר שבעלי זכרונו לברכה נפטר, הרגשתי כאילו חלל שחור פוער חלל ריקני בבית הגדול. היו לי חברות ותיקות, הייתה קהילה, התנדבתי בכמה ארגונים ולעיתים הצלחתי לגדוש את יומי עד סופו, אבל עדיין, הבית היה ענק ודומם, ואני רציתי להרגיש את עיר הקודש. העיר שבה לא מרגישים את הבדידות כל כך חזק.

מכרתי את הבית ועליתי לארץ במטרה להשתקע. "אני רוצה לחיות את שנותיי האחרונות בעיר הקדש", אמרתי לאחייני הירושלמי לאחר שעשיתי את הצעד.

"תבואי, דודה'לה", הייתה לו בקול שמחה אמיתית, ואני חשתי ביטחון ושייכות שמזמן לא חשתי כמותם.

הוא היה נלהב ומלא רצון לעזור.

"את יכולה לבוא לגור אצלנו", הוא הציע ומתוך שהכיר אותי, הוסיף, "תוכלי להשתתף באחזקת הבית, את יודעת, בבית כמו שלנו עוד יד אף פעם לא מזיקה".

לאחייני תשעה ילדים ובית צפוף, חום נעים טיפס ועלה בגרוני כשהזמין אותי, אבל אמרתי: "לא אני מוכרת את הבית ובכסף אקנה דירה בירושלים. אני יודעת שמאד יקר שם היום. אבל עם הסכום שאקבל על הדירה פה יהיה בסדר וגם יישאר לי סכום רציני למחייה".

מאחורי הקו דרך אלפי הקילומטרים, שמעתי אותו בולע את הרוק. הייתה לו הצעה אטרקטיבית, הצעה שאסור לוותר עליה. אמנם אצטרך להשקיע הרבה יותר, אבל "תוך שנה יהיה הבית הפרטי מושלם, תוכלי למכור אותו ולהרוויח כפול ומשולש, המחירים בירושלים מאמירים מחודש לחודש, איזה חודש לחודש? יום ליום, איזה יום ליום-רגע לרגע! למי שיש קצת כסף: ההשקעה הבטוחה ביותר, היא נדל"ן בירושלים"!

במקרה הוא מתעסק בזה, כלומר ממש מש מ י י ם.

אינני יודעת איך, אבל מצאתי את עצמי מוסרת את כל כספי, להוציא סכום שיספיק לי פחות או יותר לשנתיים שכירות, לאחיין היקר שלי, המתעסק בנדל"ן. הייתי באופוריה. תהיה לי סוף סוף דירה בירושלים.

כאן אני חייבת להפסיק ולהבהיר משהו - שלא תטעי שולי! הכוונות שלו היו באמת טובות, הוא היה חסיד גדול של הפרויקט הזה והוא השתוקק שיהיה לי בית יפה ומרווח. למעשה, היה הפרויקט הגיוני ובטוח ולא רק אני נפלתי בו. רבים וטובים היו איתי בסירה, אבל לרובם זאת הייתה השקעה מן הצד ואילו לי-הכסף היחיד.

שנה וחצי לאחר שעברתי לירושלים, הגיע אלי אחייני, אבל וחפוי ראש. הוא ניסה הכול ועכשיו, כשכלו כל הקיצין. אין לו ברירה אלא לספר לי, שהנכס שלי נעלם,

"מה זאת אומרת נעלם?"

"נעלם זאת אומרת, נגוז, פג, נבלע אם תרצי". הוא היה רהוט וכאילו ציני, אבל פניו ענו בו שהוא סובל סבל עמוק

אני לא יודעת איך הצלחתי להישאר רגועה באותם רגעים בהם חשך עלי עולמי. אמרתי: "אין מה לעשות, זאב, אל תתאכזר אל עצמך, זה משמיים!" אני זוכרת את התפעלות הכנה של זאב, את דמעותיו והתנצלויותיו, את ההפצרות שאבוא לגור עימם, אמרתי לו שאחשוב על כך, והוא הלך.

לא פשוט לאבד בבת אחת תקוות וחלומות כשאתה צעיר, תחושת הקרקע הנשמטת מתחת לרגליים, הסחרחורת, הייאוש. ואולם הרבה יותר גרוע שה קורה כשאתה מבוגר. אז, האופציות שמצטמצמות הופכות לאפסיות ואילו הכאב והתלות בזולת מתרחבים לממדים מפלצתיים כמעט.

האפשרויות שנותרו לי היו מעטות: להתקשר לבני המאומץ לא רציתי. להמשיך לחיות בשכירות לא יכולתי, ולעבור לגור בעיר נידחת וזולה כמו ירוחם קשה במצבי. אני כמעט בת שבעים. אמנם מתפקדת היטב ברוך השם ושמורה מצוין, אבל בכל זאת, כמעט בת שבעים.

לאחר חודש של התהפכויות מזרון, התקשרתי לזאב. אני לא יודעת במה לתלות את השינוי הקיצוני שחל בתגובתו. אולי זה בגלל איך שהגבתי לבשורה, ואולי החודש שחלף הקהה את תחושת הרשמה שהייתה לו. הוא נשמע מגומגם מאד.

"לבוא לגור אצלי? א...", הוא אמר. "כן..א..אאבב.. בטח. בשמחה, בשמחה. תני לי רק לדבר עם אשתי..א..אני אחזור אליך".

אני נעצרת בסיפור בחסות אנקה עמוקה מאד.

"הוא לאה חזר"? מבינה שולי נכון.

הפנים שלה מלאות השתתפות וריכוז ועל אף שמאד קשה לי, אני ממשיכה, בשבילה.

..עברו שבועות ארוכים. התלבטתי עד מריטת שיער. כבודי העצמי סרב לוותר, אך חוזה השכירות כשעמד להסתיים בעוד חודשים ספורים עמד לנגד עיניי.

התקשרתי שוב.

"דיברתי איתה".. הוא גימגם שוב. "את יודעת מה? , תבואי אלינו..ננסה לשים אותך בסלון, על יד איציק, אולי זה לא יהיה לך נוח ואת בעצמך לא תרצי".. סיים בתקווה.

חיה אכזרית קרעה את ליבי לגזרים. האמיני לי שבתור אישה עקרה עברתי הרבה דברים עצובים וכואבים בחיים, אולם כזה דבר עוד לא נאלצתי לחוות.

'תכניסי לך לראש טוב טוב', אמרתי לעצמי. 'מעתה את נזקקת לכל דבר. פשוט- אין לך ברירה. עלייך לפתח לעצמך עור שלפיל. כן. כן. על אף שאת כמעט בת שבעים'.

הטלפון של שולי מצלצל אבל היא מנתקת אותו במשיכת חוט. "תמשיכי", היא מצווה עליי.

"מאז אני גרה אצלם. את יודעת. זה כלל לא פשוט לגור בבית בו אינך רצויה". אני אומרת, מנסה להיות עדינה עם הסוף של המשפט. "את יודעת. זאב אדם טוב, אך שקוע עד צוואר בעיסקיי הנדל"ן שלו. כמעט שאיננו בבית, ואילו אישתו", אני לא אומרת את שמה בכוונה, "לא כל כך מרוצה מהזקנה שדחפו לה לבית. מההתחלה זה היה לה קשה.

"אבל את עוזרת לה"? שואלת קובעת שולי. היא מכירה אותי.

"כמו שכאן. אני משתדלת.. שומרת על הילדים, מקפלת כביסות, מבשלת קצת".

"אז למה היא כל כך מתעצבנת"?

"אני לא יודעת". אני באמת לא יודעת.

"מהרגע שנכנסתי קיבלה אותי בחיוך חמוץ, עושה כל מה שהיא יכולה על מנת להבהיר שאני לא רצויה אצלה. אולי קשה לה שמישהי מסתובבת לה כל הזמן בין הרגלים, רואה כל דבר, מבחינה בכל בלגן, חוסר ניקיון. לא קל להכניס מישהי לבית"..אני מתנסחת בזהירות, אבל על שולי אי אפשר לעבוד בקלות. היא אישה אינטליגנטית מאד ושואלת אותי שאלות שרלוק הולמס. חדות ונטולות אפשרות להתחמק.

"היא נותנת לך אוכל"?

אני מתפתלת.

"אלוקים"!! מכה שולי את מצחה בזעזוע, "ומה עם מיטה, סדינים, שמיכה"?

"ליד איציק, בסלון"..

"קר שם"?

"כן. יש לאיציק פוך".

"ולך רק שמיכה" משלימה שולי. פשוט יודעת. יודעת וכעסת. המשפטים שלה חתוכים וקשים.

"מה את אוכלת"?

"יש את הכסף שאני מקבלת אצלך ואצל גברת נוסבאום, בעבודות הבית".

"כמה זה"? שולי מחשבת, ואינה מרוצה מהתוצאות. "זה לא מספיק".

"חוץ מזה, את תמיד מביאה לי קפה ועוגות, שכחת"? אני מנסה לחייך. אבל שולי לא מוכנה להרפות גם לא לרגע. "חצי שנה לקח לך לספר לי את זה"? היא נוזפת בי. "חצי שנה שאת עובדת פה ואת בעצם רעבה"??

"אני לא ממש רעבה", אני מתקנת אותה. "מה שיותר מציק לי זה ההכרח להתגורר במקום בו לא רוצים אותי".

"אני מבינה אותך", אומרת שולי.

היא באמת מבינה. אני רואה עליה שהיא מבינה. היא מבינה גם מעבר למה שאני מספרת לה. היא קוראת בין השורות, מנחשת. אולי היא מנחשת שבשבתות הכי קשה לי. בשבתות אני לא עובדת אצל שולי ולא אצל גברת נוסבאום הטובה. אני קמה מוקדם כמו תמיד, כמו זקנה. מתפללת, מסדרת כל מה שאני יכולה ושומרת על הקטנים כדי שהגברת תוכל לישון עוד קצת.

ובכל זאת היא לא קוראת לי לעולם לקידוש. עלי לחכות עד אחת עשרה, כשזאב חוזר מהתפילה.

היא מנחשת אולי שבשאר הימים מלכתחילה אני משתדלת להיות שם כמה שפחות. אבל בשבתות אין לי לאן לברוח. אני צריכה לשבת בסעודה אל מול פניה המעוננות, ההשפלות הקטנות. קינוחים שמחולקים לכולם ולי במשורה.

היא מנחשת שאולי לילה אחד,כאשר בחוץ שרר קור ירושלמי מקפיא והטמפרטורה הייתה שתי מעלות מתחת לאפס, לא יכולתי יותר והכנסתי את רגליי מתחת לפוך של איציק הקטן. ובבוקר, היא מצאה אותי כך, הגברת, וצעקה צעקות כאלו שהבית הזדעזע.

אני מכניסה את הסדינים של שולי לסלסלה הלבנה ועוברת לגיהוץ.

שולי הולכת אחריי. שקועה בשרעפים. שעות העבודה שלה יקרות מאד. אבל נראה, שפתאום, הכול מתגמד בעיניה. אני יכולה לשמוע את גלגלי מוחה משתקשקים מאחורי מצחה הנאה. היא שואלת אותי שוב ושוב על אשתו של זאב שאינני מזכירה את שמה בכוונה.

"אני לא צריכה הרבה ניחושים ורמזים כדי להרגיש שאני בעיניה מיום ליום רק מטרד קוצני", אני אומרת לה, לוכדת שרוול של חולצה ומחליקה עליו את המגהץ, "אבל אין לי הרבה ברירות. למה שלמישהו יהיה חשק להכניס לביתו דודה מבוגרת וטרחנית, שהיא אפילו לא אמא שלו"?

"תשמעי". היא אומרת לי, "דבר ראשון אני רוצה שתפסיקי לדאוג, את אישה מקסימה ואין שום סיבה שיעשו לך כך, דבר שני לכי לשתות משהו במטבח ותחזרי לגהץ, אני הולכת לעשות כמה טלפונים, נדבר"!

היא טופפת אל המשרד הקטן שלה, הצמוד לבית, ואני סחוטה מעייפות ודמעות, חוזרת לגהץ.

"אלוקים שבשמים" אני לוחשת את התפילה הכללית הקבועה שלי, כשאין לי כוחות לפרט, "בזכות בעלי שהיה צדיק וישר- דרך, תן לי כוח. תעזור".

והוא עוזר.

למחרת אני מגיעה לבית של שולי ומוצאת אותו הפוך מתמיד, התינוקת פיזרה את ערימת הקניות כה וכה במטבח, האריסטון הענקית שבזכותה יש רק כביסה אחת ענקית ביום , עובדת במרץ. עוד מעט תיפלט הערימה הניחוחית על הספה ובכל מקום שאפשר להניח יש כבסים חדשים, מדיפי ניחוח מרכך.

ועל הגאז מחכה סיר גדול שימלאו אותו לארוחת צהריים. אבל שולי לא שמה לב לכך. היא שקועה בטלפון, ידיה משחקות בדפים והיא אומרת מילים חשובות בעברית של בית מרקחת ובטון של אחראי בניה. היא מחייכת אלי ומסמנת לי שכבר מתפנה לדבר איתי. אני מרימה את התינוקת המתוקה, מניחה אותה בעגלה עם שני ביסקוויטים- אחד בכל יד.

"סידרתי הכל", שולי מנתקת ופניה מאירות אלי. "את יודעת שבתור אזרחית ארצות הברית יש לך זכויות"?

"לחזור לשם"? נחרדתי.

"לא..את תקבלי לפה. מגיע לך סכום כסף בכל חודש. הסכום יחזיק אותך כאן יפה. תוכלי להשתחרר מהתחושה שאת לא רצויה ולגור לבד"..

"שכירות עולה יותר", אני אומרת לאחר שאני שומעת את הסכום, "וחוצמיזה, אצטרך עוד כסף למחיה"..

"גם את זה סידרתי". היא ממלאת את הסיר במים ומתחילה לקלף ירקות. "ואני מבטיחה לך פרטיות מלאה בשעות המנוחה".

"מה זאת אומרת".

זאת אומרת שאת המשרד שלה, הצמוד לבית, היא נותנת לי. כבר מזמן רצתה למצוא מקום מרווח יותר ובאזור מרכזי יותר. אני אצטרך לשלם לה שכירות, כמובן, אבל היא תקזז לי את השאר משעות העבודה שלי אצלה".

"מה את צריכה אותי?" אני מחייכת בלא שליטה

"אוהו אני צריכה".. היא אומרת, ומפנה ראשה למהומה הקטנה המתחוללת במטבח.

חדשיים אחר כך אני מקפלת כביסה מול החלון הגדול בסלון של שולי ומהרהרת איך השם מסדר לנו את הדברים. מאז אותו יום אני גרה כאן. החדר קטן למדיי, ואני עובדת הרבה ובמחה. אני יודעת שזה בריא לי לעבוד.

זאב אוכל את הלב ומתחרט. (אשתו לאו דווקא), אני יודעת שבשיחה עם שולי, אחת השיחות הקשות שניהלה איתו, הבטיח לה שהוא עושה הכל כדי שלפחות חלק מהכסף שהושקע בפרויקט יוחזר אלי לעת זקנה. הרי לא אוכל לעבוד לנצח, ושולי עומדת על כך שאחייני יבין את זה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בינתיים, יש לי פרטיות ויש לי כבוד. הילדים של שולי נקשרים אלי מיום ליום. "סבתא ליזי" הם קוראים לי, ואין דבר שמחמם לי את הלב יותר מצמד המילים הללו. אני באמת מרגישה ממלאת מקום של סבתא צמודה. שולי היא אישה טובה כל כך, אשת העסקים הטובה ביותר שאני מכירה. האמון שלי בבני אדם מתחיל לחזור.. אתמול קראה לי התינוקת "תתא".

אני מטפלת בכביסות הבלתי נגמרות של שולי. ערב ירושלמי ממלא את החדר, חודר מהחלון בניחוח אורנים. קיבלתי גם מקום לגור בו בירושלים וגם משפחה חמה וטובה. בירושלים יש אנשים טובים מאד. אני מחליטה.

עוד מעט ארוחת ערב. שולי תשלח את יעלוש לקרוא לי, והיא תדפוק על הדלת ותקרה "סבתא ליזי, בואי כבר, תשכנעי את אמא שתביא לנו מהמוס שוקולד בסוף האוכל", ואני אצחק ואלך עם הילדה המתוקה הזאת בהרגשת חמימות שלא הייתי מקבלת בשום מקום אחר.

אני משערת שמהסיפור שלי אפשר ללמוד הרבה דברים, אבל בסופו אני רוצה להגיד לכם משהו חשוב: גם אם החלומות שלכם נוסעים בדרך משובשת מאד, ונראה שהם סטו לגמרי מהמסלול. אל תתייאשו. לפעמים זה רק סוג של קיצור דרך שמטרתו להגיע למקום טוב יותר. עם הרבה נוף, אור ואוויר.

]]>