אז למה אנחנו הורסות לעצמינו גם את המעט הזה??
לא, אני לא מתכוונת לאותן השניות בהן אנחנו מסתכלות בהתפעלות על הילדים שלנו וגאות בהם, או על איזה פרויקט מוצלח שיצא מדהים בעבודה,
אני מתכוונת לשניות בהן אנו מתענגות על איך שאנחנו נראות.
אתן בטח שואלות את עצמכן : 'על מה היא מדברת? על איך שאת מקבלת את עצמך..
אז זהו, שכן! יש כמה שניות כאלה, שמסיבות אותן אנסה לתאר מיד הן נבלעות ונשכחות...
אז קבלי אותן, את השניות האבודות שלנו : את יוצאת מתא המדידה בחנות עם שמלה שבחרת למדוד, את נעמדת מול המראה ו- 'בום'! זה מדהים. את נראית מדהים!
את מכירה את התחושה הזו? – של: 'וואו! אני נראית ממש ממש טוב...!' , 'זה, ממש מחמיא לי...'?
איזו תחושה מדהימה! לא?
חיוך קטן שאת ממש מנסה להבליע מתגנב לך לרגע. שקט של פליאה יורד על החנות. רגע דרמטי מתהווה כאן, אולי אפילו היסטורי – הנה נמצאה האבידה! הנה השמלה המיוחלת שהחיפושים אחריה כבר שחקו אפילו את סוליות נעלי הספורט שלך! הנה אפשר כבר לנשום לרווחה, הנה... הנה...
כמה חסר לנו במרוץ החיים שלנו עוד רגעי נחת כאלה, ששוכחים לרגע מהמטלות האינסופיות, מההתחייבויות הרבות, מסדר היום העמוס, מהריצות... ולרגע אחד מביטים במראה ומתמלאים נחת...
מגיע לנו! לא...?
באמת הכל היה יכול להיות כל כך פסטורלי ונפלא והסיפור הזה היה יכול להסתיים עם סוף טוב מאוד, כשאנחנו מרחפות לנו כל הדרך הביתה מרוב אושר, עם השקיות המלאות בכל הטוב שמחמיא לנו וגורם לנו אושר...
רק יש בעיה. התחושה הזו נמשכת בדיוק לשתי שניות.
כי אחרי בדיוק שתי שניות, פתאום התחושות מתחלפות, ומחשבות אחרות לגמרי מופיעות:
משהו בסגנון של: 'זה לא יותר מדי...?' , 'הצבע לא מבגר אותי...?' , 'אבל רגע, לבשתי משהו דומה בשנה שעברה, לא...?' (לא משנה שהמשהו ה"דומה" הזה הוא כל כך שונה, שאפילו בעלך- שלא מבדיל בין שמלה לחצאית, היה מזהה את השוני...)
ואז, הסמארטפון נשלף מהתיק במהירות של אקדוחן במערב הפרוע ומתחיל מבצע הנדסי מורכב למציאת הזווית המושלמת לצילום המושלם שיעביר את המחזה לכל קצוות הארץ, בתקווה שה'וואצאפ' יביא בכנפיו תגובות חיוביות..
(אגב, התמונות הללו אף פעם, אבל אף פעם לא מעבירות את המציאות).
אז למה?? למה אי אפשר להמשיך עם הזרימה הנפלאה והמאושרת הזו? למה כל המחשבות הללו מתגנבות לנו לראש בדיוק בזמן כדי להרוס את האידיליה שנוצרה סוף סוף ביננו לבין עצמינו?
את יודעת למה?
כי יש לנו בראש כל כך הרבה אחרות! יש לנו בראש את השכנה מהבניין וזו שיושבת לידנו בעזרת נשים, ואת החמות, ואת האחות, ואת הסבתא ז"ל שגם היא היתה אומרת משהו...
וככה, בלי להרגיש, מול המראה באות ונאספות להן עוד ועוד נשים ומצטברות להן עוד ועוד דעות ופתאום אנחנו כבר ממש לא לבד שם מול המראה. ובאמת- אין למראה כבר שום סיכוי, כי זה לא משנה מה באמת רואים בה,
כי מרוב רעש באוזניים – לא רואים בעיניים.
(עד כדי כך לא רואים, שאני שומעת את השאלה הבלתי נתפסת: 'תגידי יפעת, המראה הזו מרזה נכון?' – כאילו גם המראה משתתפת באיזו קנוניה אפילה נגדנו...)
אז הנה הטיפ שלי אליכן השבוע (וזה מאוד מאוד קשה, אני יודעת...) :
אחרי יותר מחמש שנים בהן אני מלבישה נשים יום יום אני אומרת לכן: לכו עם החיוך הקטן!
ככה פשוט-ככה אמיתי! אנחנו מפספסות כל כך הרבה דברים טובים.
אז בפעם הבאה שאתן רואות את החיוך הקטן שמתגנב, באותן שתי שניות גורליות – מהר מהר להיכנס חזרה לתא, ורצוי גם לפזם איזה שיר אהוב – תלמדי פשוט להשלים עם עצמך.
]]>
