ישבתי להרהר בשיחה האחרונה שהייתה כמה דקות לאחר צאתה מהחדר. נזכרתי בטלפון הראשון שלה שצלצל לפני מספר שנים בימים אלו שבין כסה לעשור.

"דוקטור רונית?" שאלה. משהו בפורמאליות של הד"ר בשילוב האישי שבשימוש בשמי הפרטי תפס כבר אז את תשומת ליבי. "אני מתקשרת מבית החולים בדרך להשתחרר ורציתי להיפגש איתך להמשך טיפול".

לרוב אני לא שואלת פרטים עד הפגישה פנים מול פנים אך משהו בהודעה שלה הזמין אותי כבר להתייחס "למה היית בבית החולים?" היא בקול קורא תיגר משהו ענתה "את יודעת, עשיתי כמה פסים בזרועות הידיים. כפי שכולם אומרים רציתי קצת צומי".

אמרתי "שזה מחיר קריטי לשלם בשביל קצת צומי, לא?! אלא אם לצומי הזה יש משמעות גדולה וערך חשוב, וכך זה נשמע" מיד היא פרצה בבכי. אחרי שנרגעה קצת אמרה "את יכולה לפגוש אותי כבר היום?" השבתי לה שאני מבינה משאלתה שהיא זקוקה כבר לפגישה אך לצערי אוכל רק שבועיים אחרי החגים.

היא התעשתה ברגע ובקול רגוז וחד אמרה "טוב, נראה" וניתקה. נשארתי עם הטלפון ביד קצת המומה מהתנודתיות הרגשית הקיצונית שהספיקה לחוות בדקות הספורות. נותרתי עם תחושה קלה של אשמה שלא קיבלתי אותה מידית לטיפול, וקיוויתי שהיא תמצא מטפלת פנויה בקרוב.

בסוכות היא התקשרה שוב ומאז אנו יחד במסע טיפולי ייחודי ומטלטל שבה היא הצליחה לשקם עצמה מתוך ההריסות הפנימיות ולבנות לה משכן נפשי בה היא יכולה להתנחם, להירגע ולאסוף עצמה מחדש להמשיך בהשגת יעדיה בחיים.

מהי הפרעת אישיות גבולית?

הפרעת אישיות גבולית נחשבת לאחת ההפרעות המורכבות והמאתגרות ביותר בעולם הטיפול, בשל אי היציבות הרגשית המתמדת שהאדם סובל כמו ספינה מטלטלת בלב סערה, וככזו המשפיעה גם על הסביבה הקרובה.

המחקרים הקליניים העדכניים מלמדים כי קיימים מספר גורמים שעשויים לגרום להתפתחות האישיות הגבולית ביניהם; פגיעות גנטית לסטרס, קושי בוויסות החושי והרגשי, חוויות טראומטיות כמו התעללות בילדות ואיכות יחסים בין הילד להורה בינקות, בילדות ובהתבגרות.

בהתייחס לאיכות היחסים בין הורה לילד קיימים מספר גורמי סיכון קריטיים בהם; העדר תיקוף (ולידציה) ביחסי הורה-ילד, כישלון בתהליך אינדיבידואציה- נפרדות ובהימנעות ממנטליזציה. שעליהם ארחיב אי'ה במאמר אחר.

אחד מגורמי הסיכון המנבאים ביותר באיכות היחסים בינקות הוא מה שמכונה נסיגה הורית (withdrawal). במחקרים רבים שנערכו נצפו אם ותינוקת במעבדה, כאשר בשלב מסוים האם יוצאת לשתיים-שלוש דקות וחוזרת לחדר. התינוקת שנשארה לבד נכנסת למצוקה, בוכה ופונה אל האם שחזרה, האם נעמדת, כמהססת. התינוקת בוכה, מסתכלת. ואז קורה משהו בלתי צפוי, דרמטי: האם צועדת צעד קטן אחורה! כמעט בלתי נראה אך ברור לחלוטין. דווקא ברגע המצוקה של התינוקת.

מרגישים את ההפתעה, כמעט כאגרוף בבטן. התינוקת ממשיכה להיות זקוקה לקרבה, למגע, והיא מתחילה לזחול לכיוון האם, שנותרה עומדת, נטועה במקומה.

התינוקת זוחלת מספר פסיעות ואז היא עושה דבר מזעזע: היא נשכבת על הרצפה, נדמית כקורסת, ובוכה בכי תמרורים. בניסוי זה נראה כאילו האחריות על המפגש המחודש, על הרגעת המצוקה הועברה מהאם לתינוקת – וזאת בגיל ובשלב שמשאביה ההתפתחותיים אינם מסוגלים לעמוד בכך.

כיצד ניתן למנוע?

חשוב לזכור תמיד! כאשר ילד נמצא במצוקה הוא זקוק לעזרתו של מבוגר זמין ואחראי וכל שכן כאשר הוא פונה אל הוריו.
לא פעם הטענה של הסביבה, שאפשר להבינה, היא ההתנהגות החסרת גבולות של הסובלים מהפרעת אישיות גבולית.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

התובענות הגדולה מהשני, הזעם הרב והטענות האינסופיות כלפי הסביבה. החוויה השוררת היא חוויה של אדם ללא גבולות. חשוב להבין שחוויה זו אינה תוצר של ליקוי בחינוך רגיל להצבת גבולות אלא מדובר בקריסה פנימית של הבניין הנפשי.

לאדם זה אין לו גבולות פנימיים חזקים שמסוגלים להחזיק את עצמו, להכיל את החוויות שלו, כמו אותה תינוקת שבמחקר. אין לו את המסננים הנדרשים לסינון הפסולת הנפשית, לוויסות, לניטור ולהכלה. כאשר מתרחשת חווית הקריסה וההתפרקות הסובלים מתארים את עצמם נוזלים, מתפוררים ומתפזרים לכל עבר.

מכאן שהטיפול עם אנשים אלו הוא בבניית האגו הכולל בין היתר תיקוף החוויה ופיתוח מנטליזציה ובמיסוד הגבולות הנפשיים לתל אישיותי יציב וגמיש.
בברכת גמר חתימה טובה לכל בית ישראל

ד"ר רונית לזר, עו"ס קלינית.
מטפלת נפשית במבוגרים נוער וילדים. פסיכותרפיה פסיכואנליטית, הדרכת הורים וטיפול זוגי.
מרצה במבח"ר, אוניברסיטת חיפה. קליניקה פרטית אלעד וירושלים.

]]>