לרוב ההורים תהליך ההתבגרות של הילד יכול להוות תקופת התמודדות קשה, במיוחד כשמדובר בילד מתמרד, מתנתק וכדומה. יש הורה שיפרש זאת כניתוק ויש הורה שיפרש זאת כמעבר לשלב הבא. קשת הרגשות מכוונת לשני צדי המתרס - ההורים מנגד מרגישים כמעין בגידה, ואילו הילד מרגיש דחוי, לא מקובל וחוסר השלמה עם קבלתו כפי שהוא.

הרגשות שלנו הם לגיטימיים, אנחנו בני אדם המורכבים מרגשות ואין להתעלם מכך, גם אם אנחנו חושבים שהרגש אינו משמש תפקיד ראשי בעניין החינוך והשלטת השכל הינה הגורם המכריע.

מסתבר שזו גם הטעות במקרים רבים. הדחקת רגשות יכולה להיות הרסנית בשלב הזה, כאשר ילדנו מתנגד או בוחר בדרך שונה משלנו, זה מעציב אותנו מאחר והילד הוא חלק מאתנו, זה מרגיש כבגידה בחינוך ובדרך שהענקנו לו.

אל לנו ליפול לרחמים וייאוש, אלא לחוש לטובת הילד ולהבין לרגשותיו, לתת להם ביטוי ומשמעות ולהמשיך הלאה על מנת להכיל את הילד בדרכו ולכוון אותו גם שם. הורה שיכיל וישתמש ברגשותיו למינוף הילד ולא להשלטת הרס, ירוויח ואף ישיב את הילד הנוטה, ניתן לאפשר לו לבחור בדיוק כפי שלנו כהורים ניתנה זכות הבחירה.

נזכור: ילד הינו פיקדון אותו נתן לו הבורא במתנה וכי איננו בעליו הפרטיים. הילד בחר את בחירתו אמנם ויכול להיות שהיא נוגדת את ערכנו ואמונתנו, אך עדיין זוהי בחירתו ועלינו לכבדה ולאהוב אותו ללא תנאים, להתגבר מעל רגשותינו השלילים ורגשות אשם בקשר לגידולו וחינוכו ולהתעסק יותר ברגשותיו ומה הוביל אותו לבחירה זו.

תחושות אשמה וחידלון יכולות להוביל למצבי יאוש שלא יועילו לאף אחד מהצדדים, אם כמובן נרחיב את ראייתנו נבחין כי לא תמיד האשמה נעוצה בעצם החינוך, או יותר נכון מטעויות שעשינו בדרך כהורים, אלא בבחירתו שלו, באיך שהוא קיבל וראה את הדברים.

מה שהיה בעצם הינו נחלת העבר, הפעולה שצריך לנקוט והגישה צריכה לבוא מתוך מניע של הבנה, הכלה ותמיכה, עד כמה שניתן ובכך לנסות לנתב אותו בחזרה לדרך הראויה.

הטעות הרווחת של הורים שילדם נטש את דרכם היא הכבדת העול מצידם, הם מרבים לחזור על דבריהם ולהזהיר מפני הרעות שיבואו עליו מעצם נטישתו את דרכם. ראיה זו הינה ראיה אגוצנטרית, ההורה בעצם מבטא את ראייתו והקושי שלו ומממש זאת ע"י הכעס, הוא נאחז בשיטת ההכבדה על מנת להרתיע את הילד ומתעלם ממנו לחלוטין, כלא היה. ברוב המקרים התוצאה המתקבלת היא הפוכה ואף מחמירה את המצב.

וכאן בעצם באה לידי ביטוי מידת הסבלונות, הורה שעומד ומביט מהצד בהתדרדרות בנו ושותק גם ייחשב כפשע ההתעלמות ואף יתפרש כמנסה לשמור על עצמו יותר מאשר על בנו, החכמה הגדולה היא האיזון הרגשי, לקבל מצד אחד, אך עדיין להראות את הדרך ולהסביר את הדברים בצורה שתתיישב על ליבו ללא ייאוש, פעם אחר פעם, לרדת אליו לנקודת מבטו רק משם ניתן להבין ולרומם אותו,

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מעשה בילד שמידי יום כאשר שב הביתה מלימודיו, היה נוהג להשתטח על רצפת חדרו ולבהות בנקודה אחת במשך שעות ארוכות, אביו ששם לב לתופעה מתמשכת זו, שאל והתייעץ אך לא מצא הסבר הולם לתופעה מוזרה זו, כל האפשרויות נשללו על הסף, הילד בריא לחלוטין ומתפקד בהתאם לגילו.

האב שתופעה זו תסכלה אותו, החליט שהוא ינהג כמותו ינסה להבין מה פשר התנהגות זו, הם הגיעו יחדיו לבית ומיד עם כניסתם השתטחו שניהם לעבר אותה נקודת מבט קבועה של הילד, מה שנגלה לעיני האב היה מדהים, הם גרו בבית ללא חלונות בקומה נמוכה, בנקודת התצפית היה חור שמשם השתקף הכביש הראשי, הילד היה חובב מכוניות גדול ונהנה במשך שעות לצפות בכביש הסואן, במכוניות החולפות ובסרט תחבורתי מרתק על בסיס יומי.

למרבה הפלא, הילד החל לפתח שיחה קולחת עם האב בה גילה ידע רב בסוגי מכוניות, ואף פרטי פרטים על התנהגות נהג זה או אחר בכביש, סיפר לו על המכונית האדומה עם גג נפתח שחולפת מדי יום בשעה קבועה, על משאית הבטון שגורמת לפקק תנועה ועל הנהג שצופר בדרך קבע , אודות קווי האוטובוס והנוסעים המתמידים, האב נדהם לגלות שהילד פיתח עולם משלו שלא חשב עליו כלל ועד כמה בקיא בו, הוא הבין כי החיסרון הגדול בעצם היה בחוסר שימת הלב שלו, עד כמה הילד אוהב וזקוק למכוניות, למשחק שיעשיר את עולמו הפנימי, ומאחר שלא היה לו, הוא מצא זאת בדרך שהייתה נראית לאב כמשונה.

גם אם לפעמים אנו רואים תופעה מוזרה, נטישת דרך, נשירה התמרדות ושאר תופעות התבגרות אצל ילדינו, בואו נשתטח קצת, נרד אליהם נתצפת לתוך נקודת מבטם ונשוחח עימם על העולם הפנימי שלהם, נבין בדיוק מה עובר עליהם, מה החסר ומה ניתן לעשות, גם אם זה לא מסתדר לנו עם האמת שלנו וגם אם זה נראה מוזר. בכל קושי טמונה הזדמנות, הקושי עם הילד המתבגר, יכול להיות הזדמנות לתיקון המידות עבורנו.

]]>