לאט לאט הבינה שלא יעזור לה דבר. לא לבכות. לא לצעוק וכמובן שלא להשחיז ציפורניים ומוח, ולהגיד דברים שדינם אחד להתחרטות כמו שאמרה . פשוט, לא יעזור.

הוא ייסע!

כי אין ברירה אחרת. יסע ויבוא פעם בשבועיים הביתה. אליה ואל הילדים. והיא תיאלץ להתמודד עם הפרידה הכפויה. כי פשוט אין ברירה.

הוא הסביר לה את זה ביום חמישי האחרון. ישבו בהיימישה עסין כמו בכל יום חמישי בלילה, אווירת התכונה של שבת הממשמשת ובאה. כבד קצוץ לו, קולה ועוגיות לה.

ועכשיו יום ראשון והיא עדיין הלומה ומנסה להסביר לעצמה מה קורה פה.

אנשים עברו דברים חמורים. עברו שואה, עבדות, מלחמות. אז היא. שנה אחת, תראה את בעלה פעם בשבועיים.

היא התחילה להפנים.השנה הבאה הבעל"ט תהיה מוזרה.

עוד לא הספיקה להתמודד עם סופה המוזר של האחרונה. לאבד עבודה זה עניין אחד, אבל לא יכלה להתמודד עם המחשבה על חסרונו שלאיציק….

שוב דפיקות הלב המהירות הללו, והבהלה.

היא התקשרה לידידה אחותו שאלה אותה אם יש מציאות של אישה בת שלושים ושבע המקבלת התקף לב. וכשהאחות שאלה למה, אמרה שלא משנה, וניתקה. היא ידעה שהיא לא מתנהגת בנורמליות. היא חשה כאחת שאינה נורמלית. ומשום מה, זה היה נראה לה הכי נורמלי בעולם

כשלא הייתה בהתקף דפיקות לב, הייתה עצבנית ותיזזה בין הילדים בקוצר רוח.

"את בחרדה". אבחנה טובי. חברה טובה שלא ידעה אם להשתתף בצערה של יעלי או לשמוח על כך שהכאב עורר אותה לחיים.

איציק חשב את זה בקול.

"התעוררת". הוא אמר לה בוקר אחד, אחרי ששלחה את הילדים, קיבלה את הקפה ואת השקט שלה ודמעותיה זלגו אל תוך הספל. "לא שחלילה אני שמח שאת עצובה. אבל היית רדומה לעומק משך חודשיים תמימים, וכעת משהו בך קם לתחייה".. אמר בדרכו אל הדלת. היה מאוחר לו לשיעור, ולה לא היה כוח להתווכח או להתעצבן. היא פשוט המשיכה לבכות, חרש. וכל הכאב של החודשים האחרונים זורם זולג ונוזל. הוא הלך. לישיבה.

היו לה אי אילו תכניות להבוקר הזה. ברם כרגע כל פעילות שהיא מעבר ליבוב, משיכה באף או השתבללות עוברית על הספה, נראה לה רחוק מאד וקשה מאד.

איך הוא עושה לה את זה?? איך??

בשתים עשרה וחצי הכריחה את עצמה לדשדש לכיוון המטבח. לקשקש קצת בכלים ולהתקין ארוחה מינימלית של נקניקיות, פתיתים וסלט חסה. עד מהרה הם הגיעו.בהמוניהם. מלאי- עליצות, וויכוחים וזרנוקיי קטשופ על הקיר הסמוך לשולחן.

הדכדוך, מחלחל כגרגרים של חול בשעון , כיסה אותה לאיטו. וכך היא נעה בין מטלה למטלה, מכוסה בערמת חול כמרמיטה. מאוימת להיקבר תחתיה.

"אמא", אריאל,מנומש וסמוק מההליכה מהתלמוד תורה עד הבית, עמד לידה כשקצצה סלט. "באמת אבא נוסע לצרפת באלול לשנה"?

"מי אמר לך"? הסתובבה בחדות מאצל הקערה.

"שמעתי". פרפרי גבותיו מועפות וחיוכו קטן וחתולי.

"איך היה היום בתלמוד תורה?"

שאלה והרהרה שזה נורא ואיום : אמא שמתעניינת ביום לימודיו של בנה מהשפה ולחוץ ככה.

"המורה חולה והגיע לנו מורה חדש היום.את לא מאמינה .. הוא שם ילדים בפינה!"

בלית רצון זלג מפיה צחקוק .

"ילדים בגילכם?"

"הוא במקור מורה של כיתה ב'". הסביר לה, רציני ורב תובנה. אז ככה הוא רגיל".

"ואותך?" התעניינה שירה , תאומה נצחית בטוב וברע. "שם בפינה? חחח"

"כן". הפתיעו אריאל ופרפרי גבותיו.

"שמו אותי בפינה! זה היה חשוב. כי הבנתי פתאום משהו שהרבה זמן לא הבנתי.. מה שגורם לקיר לדמוע, זה האדים שיוצאים מהפה של הילד שעומד צמוד לקיר.. כשהייתי בכיתה ב, חשבתי שזה דמעות של ילדים קודמים שהיו בפינה..."

יעל צחקה. אריאל, הילד החמוד שלה, הילדים החמודים שלה. מתנות על אמת.

"מה שאת זה ילדה מפונקת ונטולת יכולת התמודדות". טובי, שחזרה לחייה, ולאחוריי קו הטלפון שלה, חזרה בגדול. תובנות ישנות, אישוש מקומי.

"נראה אותך", יבבה יעל וקולה צווחני ותינוקי כפי שהתמלט מפיה, גרם לשתיהן לפרץ צחוק הסטר.

כמה טובה וחשובה חברות, שלשה חודשים התנזרה ממנה ועכשיו נזכרה בסקר שקראה, שישבה על כוס קפה עם חברה טובה, שווה לשעה אצל פסיכולוג. השקעה משתלמת מכל הבחינות.

"הנסיעה הזאת תעשה לך רק טוב", נבאה טובי ." כל חייך ריפדה אמא שלך ואחר כך איציק. עכשיו תתמודדי סוף סוף לבד עם דברים" .

באיזה שהוא מקום, ידעה יעל שטובי צודקת. כתמיד. היא מעולם לא התמודדה עם בעיות אמיתיות.תמיד ברחה או הדחיקה. כל מה שיה ניתן לקבורה בגן, נקבר, כולל הדרקון המנומנם שבליבה. הפוך מאמא שלה. אבל פה, גם אמא הייתה נגדה.

פרנסה, אין מה לעשות, חרצה , שנה אחת ואל תעשי מזה עניין.

יעל חשה לא מובנת נוסף לבדידותה.

**

ילד קטן עם ראש עגול שלא מזמן היה מלא תלתלים והגזיזה עשתו לכבשון קייצי מקודקד השתחל למיטתה. לפני הכל הניח בכפתה עצם פלסטיקי מאורך, המשקפיים שלה, שתקום.

ככה ידעה שהגיע הבוקר.

יותר מזה לא ידעה.

"כמעט דקה", שיערה באזני טובי בתדהמה. "כמעט דקה שלימה עד שנזכרתי איזה יום היום ובאיזה מצב אני מונחת".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"זאת ההתחלה של הדמנציה".. התאכזרה טובי. "תתחילי לאמץ קצת ת'מוח.. למדי שפות"..

"לא מספיק שלש השפות שאני יודעת"? נעלבה יעל, "כדי להיות מחוסנת מאלצהיימר"?

"כנראה שלא.המוח שלך צריך אתגר רציני יותר".

"לא מסוגלת להתרכז בשום דבר חוץ מהצרות שלי".

"הלוואי על כל עמישראל צרות כמו שלך. תאמיני לי. שמעת על המשפחה ההיא שאיבדו ילדה ורגל של האבא בטיל בדרום"?

"תפסיקי"!

"אני לא! את צריכה טלטול. את מתייאשת כל כך בקלות. ומה אמר רבי נחמן? זוכרת? אין כזה מושג.להתייאש. אין. פשוט אין".

כנראה.

]]>