"מוישי כמה היה לך בבדיקה האחרונה?".

דממה..

"מוישי", אני מרימה את קולי. "לפני דקה הוא היה כאן ממש לידי, הסתובבתי והוא עדיין".

"למה אתה לא עונה חמודי? כמה היה לך?".

"לא עשיתי".

"נו, אז תעשה עכשיו, מתי עשית לאחרונה?".

"אני לא עושה, עקרונית".

"עקרון? של מה? ועל מה?", שאלתי.

"אני מאתמול בלילה לא עושה, לא רציתי להדאיג אותך אז אמרתי לך שיש לי 90 הבוקר אבל, לא באמת עשיתי".

ואנוכי למודת המשחקים ורגשות סוכרת העולים ויורדים, מביטה אליו במבט עייף ומשננת באוזניו שוב: "תקשיב חמודי לטובתך".

"את צריכה להבין", הוא עונה. "זה לא בכוונה הפעם. אני פשוט חושב שלפי מידת ההשתדלות כך גודל הבעיה או הניסיון, אז אני פשוט רוצה למזער את זה לאפס".

"אהה, חשוב מאד מה שאתה סובר ומניין לך? עדיין מאופקת בשלב הזה".

"אני אומר לך אמא, אל תדאגי הכל בשליטה, כשאני מרגיש סחרחורת אני אוכל משהו מתוק, ואם בא לי להקיא או להתעלף, אז אני פשוט מזריק וזהו. לא בודק, והקב"ה עוזר לי. אני ממש מרגיש את זה".

"ומה עם ונשמרתם לנפשותיכם - זה לא קשור להשתדלות ולכל הניסוי החדש שאתה מנסה על בשרך כעת?".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"לא. אין קשר. אני ממש מרגיש שאם אני הולך באמונה שלימה אין לי יותר סוכרת. קראתי פרק שלם על מידת ההשתדלות ושמעתי הרצאה מאלפת בנושא "עד היכן מגעת השתדלותו של אדם". ככה זה עובד: אם אני מתאמץ יתר על המידה אז הקב"ה נותן לי להתמודד עם זה לבד, מתבונן בי מהצד, לא מתערב כמעט. עד שאבין שאם רק אתן לקב"ה להוביל אותי, אין לי צורך בכלום, הוא יעלים לי הכל. את פשוט תהני".

בשלב הזה אני לא מתאפקת ואומרת: "תקשיב חמוד, השתדלות זה נושא מדהים ולימוד גדול שצריך לעסוק בו, אבל את הסוכרת שלך בשלב הזה, תעביר מיד להשתדלותי. אני אשתדל בשבילך. אתה צודק - אל תשתדל, תן לי לשמור לך ועלייך, אני מבינה שהתעייפת. ואני כאן בשבילך".

בשלב הזה אני מרימה את הקול: "ומיד תעשה בדיקה, ונראה אותך עובר על מצוות כיבוד אב ואם".

שתיקה, בדיקה ומסקנה: גיל ההתבגרות כבר בשיאו. הנער שלי מתבונן עומד על דעתו ומתעצב.בשונה משאר הנערים יש לו גם תיק כבד עמו מגיל 5, הסוכרת גם מתבגרת, גם היא עוברת תהליך ברור והיא חלק בלתי ניפרד ממנו, מה שאומר, שעדיין עדיין אני כאמו צריכה לעקוב ולצפות בתהליך של הסוכרת המתבגרת.

]]>