הקושי האמיתי בתעשייה החרדית היא לפצח סיפור שיהיה בו קונפליקט ראוי ועם זאת יעמוד בסטנדרטים שהעולם החרדי מבקש, סיפורים ללא רומנים, ללא פשיעה, ללא יחסים או אלימות. סיפורים נקיים וכשאנחנו מדברים על התעשייה המרכזית שהיא נשית אז במרכז תמיד תהיה ניצבת גיבורה ולא גיבור. כמה רעיונות או איזה אסוציאציות מתעוררות בכם לשמע תפיסת העולם הקולנועית סטרילית הזו? יוצרות הקולנוע מחפשות את הסיפור שמצד אחד יהיה טמון בו מתח והרפתקה ושיהיו טמונים בו מערכות יחסים אמתיות, הסיפור שיהווה סימבוליזציה ליהדות כי חייבים תיבול רציני של מסר שיצדיק את הנהירה לקולנוע. המשימה הופכת למורכבת וכמעט בלתי אפשרית כשמדובר בסרטים באורך של שעתיים, שעתיים ורבע, שעתיים וחצי ושלוש שעות.

מתבקשת כעת שאלה מהותית, ניחא עולם חד מיני המשתקף מהסרטים, אך כיצד ניתן להתעלם מרגשות החזקים מהאדם, רגשות כמו אהבה בין גבר לאישה, למשל.

אהבה היא רגש שהסרטים החרדיים אינם מתעלמים ממנו. רגשות רבים עולים מהסרטים, רגשות כמו: קנאה ותחרות, גאווה, עלבון, שמחה ועצב, דאגה וחמלה וגם האהבה מקבלת ביטוי אך לא בהקשר רומנטי. בסרטים החרדיים אין תשוקות ולילות סוערים והמסר בדרך כלל נאיבי (כך לדוגמא בסרט "סיפור קטן על מופע גדול" של היוצר רענן זיו המסר הוא שימחה מביאה לחיים) האם ההתייחסות לתוכן בנאיביות שוללת את הדופק האמיתי האותנטי של ההווי החרדי? כלל לא. הציבור החרדי לא חש מזוהה עם תשוקות וזימה. התשוקה היא לעבודת ה'. לרוב תופיע האהבה במעגל החברתי הקרוב, בתוך המשפחה בין הורים לילדים או במעגל החברתי הרחוק יותר בין דודות, חברות וכדומה. המעגל האינטימי של אהבת איש לאישה לא יקבל ביטוי לגיטימי בשום צורה או אופן.

הרעננות של האהבה קיימת במפגשים בין דמויות על המסך החרדי אך שוב באופן חד מיני וידידותי בלבד. דבר זה לא שולל את האותנטיות, אך שולל את הדחיסות. עד כמה ניתן לפתח פעולה בסיטואציה לא דחוסה? הקולנוע החרדי לא בנוי מסצנות דחוסות אלא מפעולות המתפתחות מתוך סצנות קוליקולריות. המקום המפגיש את השחקן עם התכנון והאלתור מניב סצנה דחוסה כך שפעמים רבות לא הדמות יוצרת סיטואציה דחוסה אלא הסצנה דחוסה ולכן זה אמין.

היוצרים החרדים לא מחפשים נרטיב הדוק וגם לא דמות שתשקר לקהל או תסתיר משהו. היוצרים החרדים לוקחים סיפור טוב מנפצים אותו לרסיסים ומחפשים את הרסיסים שיתאימו לציבור החרדי - מהם נוצרים הסרטים, מרסיסים. הטעות התוכנית הקשה היא בעובדה שרסיסים לעולם לא יוכלו להוותו שלם ולכן פעמים רבות הארכת הסרט לשעתיים ויותר הורגת גם את המעט הזה.

עיצוב מערכות יחסים בקולנוע הוא תחום שלם שמרכיב את הפאזל של הסיפור. מתוך מערכות היחסים ניבטים המנגנונים החברתיים. לאורך השנים קיבלנו תבנית מוכרת: יחסים בין אמהות לבנות, יחסים בין אחיות, יחסים בין חברות ומי שניסתה אחרת מעדה. אפילו יחסים בין אבות לבנות (כפי שניסתה ד. פרלשטיין לעשות בסרטה "שמור על ילדתי") לא עובר את המחסום הקשיח. מערכות היחסים בעולם החרדי הן סטטיות ובדרך כלל לא עוברות תהליך עמוק ומשמעותי. אז ממה מורכב הסיפור ומה הופך את הסרט למה שהוא? האם בהיעדר מערכות יחסים מעורבות תשוקה היא כוח מניע בסיפור החרדי? מסתבר שכן אבל על כך בעז"ה נרחיב בטור הבא.

]]>