שליט עריץ, שכל נתיניו מקשיבים לו, יושב לו שם גבוה, וכולם יראים ממנו. הוא בעצם סגור וספון בחדרו, אין יוצא אין בא.

גם כשמגיע כבר מישהו, הוא נכנע ומדבר בנימוס וביראת כבוד.

במקום השולט יש מקום רק לאחד ואחד עם עצמו בדרך כלל הוא בודד.

נכון, יתכן שהוא נהנה מהשליטה והכוח שבידיו, אבל חסר לו משהו בסיסי מאוד: תחושת שייכות. מישהו שהוא שווה ערך ויכול להתייעץ אתו, לשתף אותו ולחלוק עמו.

הרי לא יתכן שהשליט יביע חולשה אצל הנשלטים שלו ויספר כמה קשה לו בעבודתו ותפקידו או בכלל בחייו.

לא פעם נראה כי השולט הוא בעל הכוח והנשלט הוא המסכן שנזקק לרחמים ולכך שיושיעו אותו.

אם מסתכלים קצת יותר לעומק, אפשר לראות די בקלות, שהנשלט הוא בעצם זה שתורם לבדידותו של השולט עליו.

אבי, עליו דיברנו בבלוג הקודם, שכל דרישותיו מתממשות על ידי טובי, אשתו, נראה כאילו נהנה מהעניין. אבל אם נבדוק איתו, בדרך כלל בעקבות ההרגשה הלא נוחה של אשתו, שתגיד שהיא מרגישה "שפוטה" שלו, נגלה לא פעם שאכן, הוא לא היה באמת רוצה להיות שם. נכון, הוא מרוויח מכך משהו. אולי הרגשה שהוא חשוב, אבל בטוח לא אהוב.

פעמים רבות, גם הילדים מתגייסים לעזרת אמם, ומנסים לעשות הכל כדי ש"אבא לא יכעס". בלי משים, האשה, שחוששת מתגובתו של בעלה שיחזור לבית לא מסודר, מקרינה את החשש גם לילדים ואומרת משהו כמו: "מהר, אבא עוד מעט מגיע", או "חכה, שאבא יחזור..."

כך, הבעל, או במקרים אחרים האשה, חוזר לזירה של אויבים שמעדיפים לדחות את המועד שבו הוא יגיע, במקום לחזור למקום הנעים שהיה אמור להרגיש בו נאהב ורצוי.

כך, לאשתו, שצריכה אותו במקום השולט, יש חלק לא קטן בכך שהוא בודד. בעצם, אם פעם תחשוב עליו, אולי תהיה פחות מרוכזת בצורך שלה בשליטה שלו, ותנסה לחשוב על העוול שהיא גורמת לו.

אולי לא פוליטקלי קורקט, אבל שווה מחשבה...

]]>