סיפור לילדים לפני השינה נוטה לגרור את השאלה הילדותית, "זה קרה באמת?" וטרם תחשדו שהכתבה מיועדת למדור הורות אעבור לקולנוע.

כמה מכם ראיתם את הסדרה 'קטמנדו'? יופי. וכמה מכם ראיתם את הסרט הדוקומנטרי 'גוט שאבעס ויטנאם'? כנראה שפחות יופי.

למעשה שניהם מורכבים מאותם חומרים, זוג חסידי חב"ד שמנסים להקים בית חב"ד במדינת עולם שלישית עבור יהודים ומטיילים ישראלים מזדמנים. מה ההבדל?

דרמה עלילתית מורכבת מתסריט כתוב מראש, המכיל סצנות שמובילות את הדרמה ביד בטוחה ומפעילות את הגיבורים לכדי דיאלוגים והיכרות עם עולם אחר ומסתורי.

לעומת זאת, סרט דוקומנטרי נכתב תוך כדי התיעוד, דרך העולם החדש וההיכרות עם הדמויות אשר פועלות ומולידות את הסצנות באופן אקראי. כשתסריטאי יושב בבית וחושב איך לרגש את הצופה, הוא זורק את הבעל לכלא בהודו וכותב לאשתו מונולוג מתחנן לסוהר על מנת שישחררו ואז את האיחוד המרגש ביניהם.

סצנת פרידה אותנטית בשדה תעופה מזוג שנוסע לווייטנאם "עד לביאת המשיח...", כותבים בתכנון יום הצילומים בצורה פשוטה: פנים, שדה תעופה בן גוריון – יום, כל המשפחה מלווה את רחלי ומנחם לקראת הטיסה לווייטנאם. מה יהיה שם באמת? גם לבימאי וגם לצלם קשה לנחש. ריקודים, חיבוקים, דמעות, חשש מהרגע האחרון ופרידה אל הלא נודע כדי לקיים את שליחות הרב'ה.

עלילתי זה ז'אנר מכובד וראוי ודוקומנטרי הוא ז'אנר פנטסטי ומעולה ואין כל היגיון להשוות בין השניים. זו סדרה וזו יצירה דוקומנטרית ולכל אחד שפה ויזואלית שונה ודרך אחרת להעביר מסר, למתוח ביקורת נוקבת על החברה ולהחכים את הצופה בידע השאוב מעולם חדש. הסרט הדוקומנטרי מתאפיין במסע של דמות, כשהסוף לא ידוע מראש והוא יכול להיות טוב או רע או מכוער. הקילוף האישי של הדמות לאורך הסרט מביא אותנו, הצופים, להזדהות עמוקה ופנימית כששמה של נקודת החוויה היא "זה באמת". נוכל לפגוש את הדמות מחר ברכבת, במסלול בצפון או בכותל. זו לא שחקנית שתסיר את הפאה, האיפור והבגד אחרי ה'קאט'. זה קרה באמת!

מכאן אפשר להבין מהי שפעת הריאליטי הפושה בחברה המערבית. שורשיה נעוצים בבית טוב, איכותי ובעל גנים נכונים, עשייה תיעודית, אך כמו ילד סורר שלקח את כל הטוב והסתלק אל החלק הצהוב שבנפש האדם, המציצנות.

הגבול בין הרכילות הזולה לתיעוד נקי - הוא האמת. האמת הפשוטה שאנחנו מחפשים כילדים לאחר סיפור שלפני שינה. זה מה שגורם לאנשים לרצות לצפות בסיפור ש"קרה באמת" וליוצרים לתעד אנשים כמות שהם, פחות יפים, מאופרים ברישול, לבושים בבגד משנה שעברה, לפעמים בעלי שפה לקויה והתפאורה מסביבם פשוטה ויומיומית אבל הסיפור שהם מביאים הוא אמיתי ונוגע ללב.

"כן, זה קרה באמת", זו תשובה שילדים ישמחו לשמוע אם הסיפור לא כלל מוות או טרגדיה.

]]>