נחשון בן עמינדב של הטרנד, היא מעצבת העל האגדית קוקו שאנל, שפרסמה לראשונה תמונת שמלה שחורה שכזו במגזין האופנה הנחשב "ווג". עד אז נהגו לעטות שחורים רק בטקסי אבל ובעקבות החלטתה של "החצופה מפריז" (כך כינתה מנהלת הסמינר את מעצבי העל) הפכה השמלה לנחלת הכלל ללא הבדל דת, גזע ומבנה גוף.

השבוע שוב שלפתי אותה ממעמקי ארוני, לאחר פסק זמן ארוך שנזנחה שם לטובת מאהלי הריון שהפגישו אותי עם חיים חדשים וחיוך תמים של תינוק.

נדחקתי לתוכה בכל כוחי, מנסה להבליע את היותי אם בישראל וכבר לא ממש רווקה דקיקה וחסרת עול.

הפעם השמלה ואני נלווה עוד חברה במסע אל האושר. שם, על השטיח האדום בבית כנסת תל אביבי אחד תצעד היא לעתיד מבטיח יותר, בשבילה ובמקרה הזה גם בשבילי.

הייתי החלוצה בחבורה שקפצה למים העמוקים האלו שוב. עכשיו גם היא נפרדת בגאווה מהסטטוס המפוקפק ומפנה מקום בלב לחלק השני של הנפש, לפרק חדש בחיים - נישואין פרק ב.

כמו אם לעולל, כמו ציפור לגוזל נופפתי לה לשלום, תוך שאני מוחה דמעה סוררת ומתפללת עבורה שתצלח את המעבר בשלום ושתבנה לה בית שני ושלם, כפי שחלמה בימי הבדד.

יש שיביעו תרעומת בשל כינוי הסטטוס "גרושה" כמפוקפק. למקרא שורות אלו תחשבו אותי למתנשאת, כזו שהתחתנה וזנחה את חברותיה לצרה ההיא, גירושין.

מרבית האוכלוסיה, המגזרית בפרט, נוטה להחשיב את האישה הגרושה לאחרת, לבעלת מום, לכישלון ולמושא מסכנות
התארים שהזכרתי מקוממים ואולי רובכן ימהר לבטל את דברי ולהשתלח בי בשלל ביטויי נאצה ואו לערער על רמת הביטחון העצמי שבאמתחתי.

אז כן, גם אני הייתי שם, גם בי דבקה ההגדרה, מכת הדור אם תרצו. על ספת הפסיכולוגית הייתי לאם השנה ולאישה טובה וכשרה אך במבטי האנשים, אלו המרחמים ואלו שסתם נועצים, בשיפוט המהיר וחוסר ההתחשבות, במכשולים שנתקלתי בהם הבנתי שהחלטה אחת גורלית מבהילה חברות קרובות, שכנים לספסל בבית הכנסת, הורים ומורים בבתי ספר ופעמים גם קולגות בעבודה. לא פעם אף נדרשתי להתנצל, לתרץ או לחמוק באלגנטיות משאלה מכשילה אודות נושא כאוב כזה או אחר.

מנתוני בתי הדין הרבניים עולה, כי שיעור הגירושין בישראל עלה מאד בשנים האחרונות כמו הגירושין במגזר החרדי, שעד לפני שנים לא רבות נחשב כתופעה נדירה בנוף. כיום מדובר בנתונים מדאיגם במגזר הכללי המצביעים על כל זוג שלישי שנישא, כבעל פוטנציאל לגירושין. במגזר החרדי הנתונים מדאיגם הרבה פחות אך עדיין מדובר בתופעה הנוגסת בקהילות השונות והפכה כמעט לחלק משגרת ה"נייעס" היומית.

למרות נתונים מדאיגים אלו, מסרב הציבור לקבל את המשפחה המפורקת כשווה בן שווים. כל שינוי קטן בהתנהלותה של "הגרושה" גורר פרשנויות שונות ותגובות שיפוטיות קרות ולא מתחשבות. במקרים רבים נאלצת אותה בעלת תווית להתבצר בחומות מגננה בצורת חברה מסוימת הידועה כחברת ה"גרושים גרושות"- צרתם של רבים ללא נחמה. ומשם הדרך לאותו בור הסטטוס, קצרה וחלקלקה. מעציב לחשוב שגרוש או גרושה טיפוסיים יתנצלו מראש וינסו להסביר שהם אינם נמנים על אותה "חבורת הגרושים" ושלא מדובר במה שאנשים אומרים או חושבים.

אי קבלתו של האחר והשונה בעולם שכולו שחור ולבן היא מציאות כואבת בעולם שבו יש הרבה אפור. כזה שרובם מתעלמים מקיומו, מדחיקים את הימצאותו ומסרבים לאמצו.

כולנו עבדים לסטטוסקוו, למה שהוגדר כנכון.

עם זאת, אסייג ואציין שאין אני מאשימה מגזר שלם בחוסר קבלה. ישנן משפחות שעוטפות בהרבה חום ואהבה את אותן נשים וילדיהן ומעניקות להן תמיכה ועזרה בכל המובנים. הנתונים מתייחסים לנתח גדול מאד של אוכלוסיה שעדיין לא עברה שינוי והפנמה של המצב החדש שנוצר בקרבה ובכך מרחיקה ומנדה שלא במתכוון.

בחלומי אני רואה אותי ואת שמלתי השחורה והקטנה, מפזזות בחתונות של חברותי לפרק הב' בידיעה שהן שם מיתוך בחירה אמיתית ושלמה ולא מיתוך ריצוי החברה ובריחה מהסטטוס המאיים לכאורה.

ברצוני לחזק, את כל אותן לוחמות, נשים ואמהות בעלות גדלות רוח ונפש שבחרו להתחיל מחדש על אף ולמרות הקושי. מעריצה אני את אותן נופלות וקמות, הדבקות במטרתן, השומרות על החיוך גם כשהוא מאולץ.

תפילתי שנפקח עיניים כחברה, שנדע לקבל ולהכיל את השונה והאחר, שנבין בלי לשפוט, שפשוט נחבק, בלי לשאול.

]]>