אורי הוא ילד בן חמש. כשהוא מגיע לגן הוא מתכנס בפינתו ולא מוציא הגה. התקשורת היחידה שהוא מקיים עם הגננת כוללת נענוני ראש בלבד. בבית המצב מעט טוב יותר - הוא מתקשר רק עם אביו, אמו ועם אחותו הגדולה. הוריו לקחו אותו כמעט לכל בדיקה אפשרית, אולם הרופאים לא מצאו פתרון.

לתופעה ממנה סובל אורי קוראים "אילמות סלקטיבית", והיא מעידה על כישלון טבעי החבוי בילד ועל פחד מסיטואציות חברתיות. ילדים שסובלים מהתופעה מדברים רק עם קבוצת אנשים מסוימת, לרוב עם ההורה הקרוב.

בעבר כינו את השתיקה הזו כשתיקה בררנית הקשורה לרצונו של הילד, אולם היום ההערכה היא כי היא לא רצונית. ממחקרים שונים שנערכו עולה כי מוחם של הילדים הללו לא מסוגל לפקוד על הפה לדבר - אלא אם כן מדובר באדם קרוב לילד.

חשוב להדגיש: הילדים שסובלים מהתופעה נורמטיביים לחלוטין. מעבר לקשיי השפה ויכולת הביטוי הדלה שלהם, הם מתפקדים כרגיל ויכולים להגיע להישגים הזהים לבני גילם.

שפת התקשורת שלהם נעשית באמצעות שפת הסימנים שהם מפתחים לעצמם. הם שונים מאלמים רגילים מכיוון שהם יודעים לדבר רק עם מי שהמוח לא מסרב לו.

תנודות ראש, חוסר הבעה ודיבור בלחש - אלו הם חלק מהסימנים שהם משתמשים בהם ליצירת קשר רצוני עם הסביבה.

השתיקה יכולה להמשך בין חודשים לשנים.

איך הם מבטאים את עצמם? יש להם דרכים רבות ומגוונות - נענוע ראש, משיכה, דחיפה, הצבעה, חוסר הבעה וחוסר תנועה בציפייה שינחשו מה הם רוצים. חלק מהם ילחשו וידברו בטון נמוך מאוד, חלק מהילדים נמנעים מקשר עין ומסיטואציות חברתיות ואילו אחרים.

תופעה זו נוצרת בעקבות התעללות או טראומה שחווה הילד. מדובר בילדים מוכים, או כאלה שסובלים מחרדות וביישנות יתר.

התופעה יכולה להתרחש גם בתהליך טבעי של כניסת הילד לגן. אחרי שהתרגלו לשהות בבית, הם חשים שהוריהם נטשו אותם. שבשל לחץ חברתי, הם מאבדים את יכולת הדיבור למשך תקופה.

ואיך מטפלים בתופעה? בהתאם לסביבה. כשמדובר בילדים קטנים, אסור להאיץ בהם לדבר, אלא להעניק להם ביטחון ולנסות להבין את המסר שהם משדרים.

]]>