"מספיק עם זה"! אני נוזפת בה שוב.

"את לא יכולה לשגע אותי ככה כל בוקר מחדש", אני מייללת אל חלל החדר ותוהה איך ילדה בת ארבע ושלושת רבעי מצליחה להתעלל בי ככה.

"את לא מקשיבה לי"", היא מרימה את טון הדיבור שלה לארבע ושלושת רבעי דציבלים יותר מן המותר.

אם היא מדברת אליך ככה כשהיא רק בת חמש, מה תעשי כשהיא תהיה בת חמש עשרה? מהדהדת בראשי שאלת המחץ של חמותי כשניסיתי לשטוח בפניה את צרותיי.

"אמא, תקשיבי לי רגע", היא מניחה את ידיה על מותניה. "את החולצה הזו אני לא אוהבת והחצאית הזו לא יפה! אני רוצה משהו אחר". היא אומרת בפשטות בקול מתקתק שלא עושה שום סימנים של דחיפות כשאני בהולה לצאת כבר מהבית כדי לא לאחר לבית הספר של הגדול.

"אבל כל יום זה אותו דבר. את זה את לא רוצה וגם את זה. את לא מחליטה למרות שאת יודעת שאני ממהרת נורא", אני מנסה שוב את מזלי ומהרהרת ביני לביני מאיזה בוטיק בדיוק היא רכשה לעצמה את ההתנהגות הזו.

"בשביל מה שלחתי אותך לגן חב"ד? לא בשביל שתהיי קצת יותר צנועה גם בדיבור וגם בלבוש?", אני זורקת לעברה את הטיעון בה"א הידיעה שלא היה מבייש שום עו"ד מתחום הפלילים, אך נראה שלא מותיר רושם על החב"דניקית הקטנה.

"אמא, אני לא לובשת את זה וזהו", היא מסיימת את הקייס בתור השופטת וחורצת את גורל הבוקר הזה למאסר עולם.

"טוב, תלבשי מה שאת רוצה", אני נכנעת שוב ."היום אני הולכת לדבר עם הגננת שלך ונראה מה לעשות איתך". בבת אחת אני משליכה את כל סדרת החינוך שלה על הגננת.

בערב מסכמת איתי הגננת בקול אצילי ומלא ביטחון שאכין לוח שבועי. "תכיני טבלה ותסמני כל יום האם הילדה לבשה מה שנתת לה ואם כן, בסוף השבוע אתן לה צ'ופר."

"מצוין", אני צוהלת.

"את יודעת", היא אומרת פתאום. "באמת שמתי לב שהיא די עסוקה בעצמה".

"מה זאת אומרת?", אני נבהלת לתוך השפופרת.

"היא למשל מסתכלת על החצאית שלה מדי פעם לראות אם לא התלכלכה והיא גם כל הזמן מסדרת את השיער".

"אהממ... אני מכחכחת לתוך הטלפון ומגמגמת משהו בסגנון: "אני לא יודעת למה היא ככה"... וממהרת תוך חרדה קלילה לתלות את הלוח מעל המיטה שלה.

"זה לוח שבועי. כל יום אני אסמן בו אם התנהגת יפה ואם התלבשת מהר וכשהלוח יתמלא כולו תקבלי מהגננת הפתעה".

הקטנה אינה מגיבה. עיניה נוצצות וכל גופה אומר שירה...

כבר למחרת משתנה ילדתי והופכת לזיקית שאינה מחליפה בגדים... אט אט מתמלא הלוח לטובה.

בשבת בבוקר כשאני מפשפשת בארון הבגדים שלי הנראה כמו בסטה בשוק רמלה-לוד ביום עמוס במיוחד, אני מבחינה בה.

היא צופה בי לובשת שמלה אחת ומחליפה תוך שנייה לחולצה וחצאית. מסתכלת איך אני חובשת את הכובע הלבן ומיד מורידה אותו לטובת המטפחת השחורה.

"אמא, בואי, אנחנו נאחר לבית הכנסת", היא מושכת בזרועי.

"אני כבר באה", אני אומרת ותוך שתי דקות אני מצליחה למדוד ולהשליך על הרצפה שלושה זוגות נעליים.

מחוץ לבית הכנסת אני פוגשת את שמרית אוחזת בידיה את התינוקת שנולדה רק לפני חודש.

"וואו, איזה סרט שמת לה כבר על הראש! לא לוחץ לה?", אני מודאגת.

"מה פתאום לוחץ", אומרת שמרית.

"וגם אם כן", אני מכוונת את פניי לעבר התינוקת ומוסיפה: "מה לא עושים בשביל היופי?"

שמרית צוחקת ואני קולטת את הקטנה שלי מצותת בשקיקה לכל מילה שלנו.

"אמא, מה זה מה עושים בשביל היופי?", היא חוקרת אותי ברגע שאני מתפנה.

"זה כלום", אני פוטרת אותה בלא כלום.

"אבל אמא", היא מתעקשת. "למה אמרת לשמרית מה עושים בשביל היופי"?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"לא מה עושים בשביל היופי אלא מה לא עושים בשביל היופי", אני מתקנת אותה ומתחילה להתבלבל בעצמי.

"מה"? היא שואלת.

"לא חשוב", אני מתחמקת וחותמת את השיחה.

כל אותו שבוע היא מתלבשת מהר בלי להתווכח וביום שישי היא מגיעה מהגן כולה חיוכים. "אמא, קיבלתי הפתעה", היא מנופפת לעברי בשקית ורודה קשורה בסרט.

"כל הכבוד!", אני מנשקת אותה ומאושרת כאילו היא נגמלה עכשיו מהמוצץ.

בשבת, כשאני שוב עומדת מול ארון הבגדים היא מגיעה אלי אוחזת בידה את הלוח השבועי.

אני מחבקת אותה בזרועותיי ואומרת: "קטנטונת שלי, את כבר לא צריכה את זה!".

"נכון אמא", היא אומרת, מגישה לי את הלוח ולוחשת: "אבל את צריכה"...

]]>