אכן צדקתם! המילה הבולטת ובד"כ גם החוזרת על עצמה פעמים רבות ביותר הינה המילה "אני"!

זה לא משנה אם שוחחתם כרגע עם האשה שמסכמת את יומה הארוך והמייגע, עם השכן מהקומה הראשונה, אדם חדש שפגשתם והתעניינתם בחייו או המוכר בחנות הירקות. האדם מרוכז בעצמו ומספר את כל חוויותיו דרך משקפי ה"אני" שלו. אם חשבתם שזה רק הפרטנר שלכם לדיאלוג, זה הזמן לעקוב כמה דקות אחרי עצמכם ולשים לב שגם אתם לא חריגים מהכלל ומזכירים אין ספור את עצמכם שוב ושוב בשיחה.

"מי אני?"

מזה אלפי שנים ומאות דורות ניסו טובי המוחות, אנליטיקאים, הוגי דעות ופילוסופים, פסיכולוגים ומיליארדי אנשים "פשוטים" למצוא מענה לשאלה אלמותית זו. תורות רבות, מדעים ותזות, שיטות וגישות קמו על מנת לפתח, להבריא, לקדם ולתעל את הנחות היסוד שלהם ולפתור את השאלה הקיומית בדבר זהותם האישית וייעודם בעולם.

ה"סוסיות" של סוקרטס יכולה להיות תשובה מצוינת עבורם.

אחד מהויכוחים הפילוסופים המפורסמים והמכוננים הוא זה שבין סוקרטס לתלמידו אנטיסטנס על אודות ה"סוס":

סוקרטס שאל את אנטיסטנס: "במה הסוס הוא סוס? האם בגלל שהוא באורך שתיים וחצי מטר?.." "בוודאי שלא", ענה התלמיד, "משום שיש סוסים יותר או פחות מכך וגם יש דברים אחרים באורך הנ"ל שאינם סוסים". "האם בגלל שהוא בצבע חום?.." שאל שוב "גם לא.." נענה, "הלא ישנם סוסים לבנים ומאידך ישנם חיות חומות שאינם סוסים כמובן.." "האם בגלל שיש לו ארבעה רגלים?", "מובן שלא. גם לשולחן יש ארבעה רגלים ומאידך סוס שנקטעה רגלו- הוא עדיין סוס"... וכך המשיכו הלאה עוד ועוד ולא מצאו שום הגדרה ממצה. עד שאמר סוקרטס לתלמידו: "הסוס הוא סוס- בגלל ה"סוסיות" שבו!".. אנטיסטנס ענה לו בתרעומת מה וביוונית מליצית: "מה אתה מבלבל לי את המוח? איני רואה כאן שום "סוסיות" מלבד העובדה שזה סוס בלבד שאני רואה כאן.." ועל כך ענה לו סוקרטס: "אתה אינך רואה סוסיות משום שאתה מסתכל בסוס- בעיני סוס.."

סוס ואני, שנסתכל יחדיו על אותו האובייקט- "רדיו דיסק" למשל. נראה אותו דבר או לא? מחד, את ה"צורה" מסתבר שנקלוט שנינו אותו דבר, אך מאידך, את משמעות האובייקט הסוס לא יקלוט ואני לעומתו כן.

משל חינני זה יכול לשמש לנו כפתח נהדר לנושאים רבים, אותם אנחנו "רואים" אך גם לא באמת "רואים" לעומק ולחיפוש המשמעות הפנימית. כמה אנשים חיפשו ומחפשים עדיין מהי ההגדרה האולטימטיבית לזהותם או לשאלה "מיהו יהודי" כאשר בנקל היו יכולים לתרץ את זה ב"סוקרטית מדוברת": 'יהודי הוא יהודי בגלל היהודיות שבו', וזו אולי תהיה התשובה הכי קולעת וממצה, שגם כאשר איננו רואים אותה זה משום שאנו מסתכלים בעיני סוס על הסוס, מחפשים צורה מבלי לראות לתוכן העמוק והמגדיר מזה דורות את המושג. יתכן מאוד ששני אנשים יעמדו זה לצד זה, יביטו באותו דבר או מושג, ואף יחיו בשלום כשכנים טובים, אבל אחד "רואה" ומבין והשני מסתכל, קולט, אך לא "רואה" לעומק.

על אדם הראשון מובא שהעניק לכל חיה ובהמה בעולם את שמה, על פי "ראיה" עמוקה לשורשה העליון שמעידה ומבטאת את מהותה בעולם וייעודה עלי חלד. הוא "ראה את הסוסיות" שבכל חיה ותפס מבחינה מהותית את הישות הניצבת למולו, כל השאר היו רואים "צל של סוס", אם להשתמש בהשאלה קלה מ"עולם האידאות" של אפלטון, ולא את הסוס עצמו.

ליהדות רז זה אודות מהות זהותו של האדם היהודי הוא בסיס קיומי ממש ואינו נסתר מכל דורש.

כבר מבראשית- ההתחלה של העולם ושל האנושיות בעולם חושף הקב"ה כי אדם הראשון הוא חלק ממנו, "צלם אלוק ממעל" בשורש נשמתו. יסוד זה הוא השורש הפנימי והייחודי ביותר בעולם המצוי אצל בן אנוש כלשהו, יותר מהחיות עלי אדמה או משאר הבריות שאינם ברי חיבור אלוקי שכזה וייעודם שונה. כמובן שעל רובד פנימי עמוק זה- הנשמה, שמהווה את עצם ה"לוז" של האדם ישנם רבדים נוספים וקליפות העוטפות ומכסות אותו בהרבה בחינות חיצוניות וקיומיות, החל מצרכי הגוף הבסיסיים, צרכי הישרדות, יחסי אנוש וסביבה, והמגע עם עולם השקר הסובב. מה שמונע מהאדם באופן תמידי לגלות ולמצוא את "עצמו" הפנימי, האמיתי והשורשי ומעסיק אותו באופן שוטף.

בכדי לגלות את עצמו צריך האדם תחילה לחדול. לעבור למצב של השקטה ודימום מנועי החול היומיומיים בפועלים בשצף ולהתחבר לשקט והרוגע הפנימי, לתת "חירות" פנימית לרובד העמוק והנסתר שממלא אותו ולהקשיב לקולות הפנימיים שבו משחר הולדתו. שבת היא דוגמא מצוינת למצב של ניתוק שכזה ומסוגלת לא בכדי לחבר את האדם לרמות של קדושה והתעלות עם החלק האלוקי שבו.

על פניו נראה אולי שהחיבור שלנו ל"פנימי" שבנו משמעותו "לחדול". לא לפעול, לא לעשות ולעבוד, לא להתקדם ולא להתנהל על פי אמות המידה התובעניות של העולם המערבי. אך למען האמת גם ברובד הנ"ל משורש האדם הוא יצור "בוחר" ועומדות לפניו תמיד שתי האפשרויות. לבחור בטוב זה לא הבחירה הקלה תמיד, אך היא בחירה נפעלת ומעשית וגם אם בעיני בשר איננו רואים "תעודות" ו"תארים" להתקדמות רוחנית, הרי שכל אדם שצועד במסע זה מרגיש ומכיר במעלת הדרך וחווה בעצמו סיפוק ואושר קיומי המוערך עליו יותר מכל. בכדי להיות ולהתחבר לנשמה שלנו איננו חייבים להיות "מישהו" בעל תואר, כישרון או מוצלחות מסוימת. כל אחד באשר הוא- מנהל מפורסם או קבצן בקצה הרחוב הוא שקול כאותה נשמה וחלקיק אלוקי שטבוע בו ויכול להביא אותו לייעודו בעולם ולהגשמה עצמית, לחיבור עם אלוקיו ולאושר עילאי. על כל אחד מוטלת משימת החיים למצוא, לגבש ולעצב לעצמו את זהותו האישית והייחודית שלו.

אך כדי להתחבר "לעצמי" שומא עלינו להבין תחילה את היחסים בין ה"אני" ל"עצמי" שלנו:

ה"אני" זו הדמות שלי, שאני רואה כאשר אני מתבונן במראה, ההגדרה שלי בפי משפחתי, חבריי ומנהל סניף הבנק שלי.

הגדרות אלו נשענות על פרמטרים חיצוניים אובייקטיבים כמו גובה וסגנון לבוש, וגם על פרמטרים חיצוניים ואובייקטיבים פחות- תוויות שהוצמדו לי ע"י החברה וע"י עצמי: חזק, חלש, חכם, טיפש, יפה, מכוער ועוד..

אבל ה"אני" הזה הוא חיצוני, ומלבדו קיימת מציאות נוספת ופנימית: "עצמי".

זוהי המהות האמיתית שלי, הגרעין הפנימי שקיים בתוכי גם אם החברה אינה מודעת לו, ואפילו אם אני בעצמי איני מודע לו!

ה"עצמי" חי וקיים ללא תלות בהצלחות ובהישגים.

ה"עצמי" הינו יותר מסך כל הכבוד, היופי, החכמה, הרוש, הקשרים והידע שצבר ה"אני" בחייו.

ה"עצמי" אינו זקוק לאישורים מבחוץ, הוא נצחי. זו הנשמה הנמצאת בפנים וזמינה לפגישה אמיתית בכל רגע, בתנאי שאיני מבולבל מרוב גירויים והסחות דעת.

מי שמודע לקיומו של ה"עצמי" שלו הוא אדם שיש לו גם דימוי עצמי חיובי, בטחון עצמי וערך עצמי. זהו כח עצום המאפשר לכל אחד להצליח בהתמודדות עם אתגרים חשובים.

ה"עצמי" הוא העצם, השלד של ה"אני". אם אין "עצמי"- אין שלד ואין חיים. אין על מה לבנות את קומות הבניין של תכונות ה"אני", הלא הן ההגדרות החיצוניות שהבאנו למעלה: מצליח, חזק, חכן וכדומה..

ככל שנהיה יותר מודעים להבדל בין ה,אני" ל"עצמי" יהיה לנו קל יותר לגלות את הכח הפנימי שלנו.

האני החיצוני שלנו אמנם טעון בעוצמה אך אינו העצמי הנקי והאמיתי שלנו עדיין, אלא תלוי בגורמים רבים ונשען עליהם לצורך זהותו.

לעומת זאת האני הפנימי, קיים ללא שום תנאי ואינו מותנה בשום הישגים, נכסים או כשרונות. כלל לא משנה מה יש לך ולא משנה לאן תגיע.

בעולם המודרני נמדד האדם עפ"י העשייה שלו, נשים לב לזה על פי צפייה בשתי השאלות הראשונות שאנו שואלים בן אדם בד"כ בפגישה הראשונה עימו- "איך קוראים לך?" ומיד לאחר מכן- "מה אתה עושה בחיים?".

העשייה המודרנית הפכה לאובססיה מסוכנת. לפי התפיסה המערבית המודרנית אם אתה עושה- אתה שווה, ואם אינך עושה- אתה לא שווה דבר. האדם נמדד על פי תוצרים שהוא מצליח להפיק: גובה המשכורת, התואר, או סממנים אחרים של כבוד ומעמד חברתי.

הגרוע מכל הוא שלא רק החברה מעריכה אותנו לפי אומדן זה, אלא מסוכן מכך- גם אנו תופסים עצמנו כ"שווים" או "לא שווים" לפי אומדנים של עשייה כמותית.

כתוצאה ישירה מתפיסה זו, ההולכת ומתחזקת בחברה, הפרט נהיה עצוב יותר ורחוק יותר מן ה"אני הפנימי" שלו. הלגיטימציה לחיות בפשטות הולכת ומצטמצמת, והאדם חייב למהר ולהשיג תוצאות מיידיות ונראות לעין כדי לשמר את הזהות המצליחה שלו.

ה"אני הפנימי" הוא למעשה החופש "לא- להיות". לא להיות מצליח, לא להיות חכם, לא להיות עשיר, לא להיכנס לשום הגדרה או משבצת, אלא לפעול בהתאם לרצון ולשליחות שלך בעולם.

כאשר אדם מגלה את עצמו הוא מבין כי אינו שווה בזכות הישגיו אלא שווה מעצם קיומו. אתה שווה כי אתה קיים! אתה שווה כי יש לך את הזכות הבלתי מותנית להיות קיים. אתה שווה. נקודה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

נדבך נוסף ומתקדם של ה"עצמי הבלתי תלוי" ה"ה ה"אני הפנימי" הוא ההכרה המיוחדת והמופלאה בכך שאינני כאן, בעולם הזה, במקרה, אלא אני כאן בשליחות: אכם לילדיה, כאב לילדיו, כרופא למטופליו, כנגר ללקוחותיו וכדומה. לפרח יש שליחות, לדבורה יש שליחות ולכולנו ג"כ ישנה שליחות שהוענקה לנו ע"י הבורא.

הכרת המשימה מצמיחה בתוכנו שלמות פנימית וכח שמטרפדת מצב של עייפות פנימית הנובעת מההרגשה שאין לי תכלית בעולם הזה.

לתחושה זו של עוצמה וכח מגיע האדם גם אם יודע ומרגיש שטרם החל למלא את משימת חייו, עצם קיומם הוודאי של שליחות ותפקיד בעולם הזה יוצרים סדר וארגון המערכת הפנימית שלי, עמוסה ככל שתהיה. החיבור אל שליחות התכלית יחד עם ההכרה הבלתי מותנית בקיומי המהותי וזניחת ההתמקדות בחיצוניות מאפשרים להגיע למקום שממנו מפכה ונובע זרם עצום של חיות, זהו מקום שנותן כח להתמודדות, להכיל את הכאב שלי ומאפשר להרגיש שלם למרות החסרונות הקיימים. זה המקום של מנוחת הנפש.

אבי אברהם, מלווה רגשי לנוער נושר וקבוצות סיכון ומעביר סדנאות לקידום והעצמה בשפת המוזיקה
לפניות והארות: avrahamx2@gmail.com

]]>