לא מזמן קראנו בפרשת השבוע על מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" שחלה עלינו. תחילה עלינו להבין בכלל, כיצד יתכן לדרוש מהאדם "לייצר" בכוחות עצמו רגש כזה של אהבה ובכזו רמה ואיכות?

כדי להיכנס לנושא זה, עלינו להבין באמת תחילה מהו משכן הרגש הקרוי אהבה, האם הציווי הזה בא לידי ביטוי אך ורק מבחינת הרגש או שמא למערכת השכלתי ישנו מקום מכובד בתהליך גם כן?

ואמנם קיימת מחלוקת בסיסית בראשונים, האם מצוות עשה של "ואהבת" באה לידי ביטוי אקטיבי. השיטה הסוברת כך מביאה גם כראיה ביטויים מעשיים של "ואהבת" שמצינו בגמרא: "ברור לו מיתה יפה" (סנהדרין), האיסור לקדש ע"י שליח בלי לראות האישה (קידושין) ועוד.

לעומתה השיטה השנייה חולקת וטוענת שכל מהותה של מצווה זו היא רק ב"סור מרע" שלה ("דעלך סני לא תעשה לחברך"') מתוך הבנה ברורה שאכן אין מנוס וא"א באמת לאהוב את האחר כמוני.

גם השיטות האחרות, שסברו לומר שבמצוות "ואהבת" הביטוי הוא רק ממוני, ושהכוונה להיזהר בממונו של החבר ולא לאהבתו ממש כגופו, או שיטות אחרות שלקחו את הפרשנות לאהבת הבורא המכונה "רע" ("ה' רועי") ראו זאת מתוך נקודת הנחה שאכן אין אפשרות לייצר רגש במינון שכזה ללא משהו מעשי להיתפס בו.

האסכולות שבכל זאת בחרו להתייחס לציווי זה כציווי רגשי, תלו אף הם את היכולת הזו לייצר רגש שכזה בסופו של הפסוק "אני ה'".

וכמו ששאלו את א' מגדולי הדור איך שייך להגיע לרמה כזו של אהבה לאחר והוא ענה להם שהסיפא של הפסוק הוא התירוץ: כאשר זוכרים שכל אחד ואחד הוא בן של הקב"ה וצלם אלוק ממעל - אז אפשר לאהוב כל אחד כמו את עצמו (מסופר גם על הגר"א לאפיאן זצ"ל שכששמע התבטאות של א' המחנכים שטען על בחור ש"ממנו לא יצא כבר כלום" ונזדעזע מאוד וטען שיש בכך איסור כפירה! כי לא יתכן שמ"אני ה'" לא יצא כלום!). יש שאף מצאו לכך אף רמז לשוני נאה: "אהבה" בגימטריה כמניין 13, אם נכפיל את אותה האהבה פי 2 (" לרעך כמוך") נגיע למספר 26 - כמניין שם ה', כמרומז "ואהבת לרעך כמוך - אני ה'".

אך בעוד גישות אלו אולי "מתחמקות" במידת מה משאלת המבוא ומעמידות את הפסוק באוקימתות אחרות ושונות כאמור, ממקורות אחרים נראה בפירוש כי עיקר הציווי של האהבה הינו בכלל שכלי ולאו דווקא עניין רגשי, והגישה ללב עוברת בעצם דרך המוח:

הנצי"ב מביא כי רגש האהבה מתחלק לב' חלקים: 1. ויתור על רצונך לטובת רצון הנאהב. 2. דבקות המחשבה ותשוקה להשתעשע בנאהב.

המאירי כתב "אהבה היא קירוב הדעת ושיווי הרצון, ולפיו מגיעים לזה מתוך חקירת האמת וחכמה שכלית שמסכימה לדעה אחת וגורמת לאהבה". בכתוה"ק מובא ג"כ כי "אהבה" היא כמו "ידע". "כי ידעתיו" רוצה לומר אהבתיו (בראשית ד, א)

הרמב"ם במורה נבוכים (ח"א פרק ל"ט) טוען כי לאהבה ישנן ג' משמעויות: א. "דעה והשקפה" – כמ"ש "לב אחד להמליך את דוד" (דברי הימים א, יב). ב. "רצון" – "כאשר בליבי ובנפשי יעשה" (שמואל א). ג. משמעות של "שכל" – "לב חכם לימינו" (קהלת פ"י) וסיבת כל המשמעויות הללו כי תפיסת הלב היא המנוף והמקור לכל כוחות הגוף והנפש

על פי מובאות אלו ונוספות מסתמן כי מדובר באהבה שכלית ורציונאלית, אם מתוך השלטת האידיאה כי גם הזולת הוא יציר כפיו של הקב"ה כפועל יוצא שהוא יציר ה' כמפורש בסיום הפסוק - אני ה', או מתוך דרכים שכליות שונות ואחרות, כאשר היעד והמטרה הסופית היא חימום יצירת הרגשים תוך עזרת השכל המנחה.

ה "לב" - מקור ה"לבה" של האהבה.

מקובל ומוסכם לנו כי ה"לב" הוא משכן הרגש (בעיקרון זו מח' פילוסופית בין אריסטו לאפלטון אם הלב הוא משכן הרגש או השכל) אינני בלשן או פילולוג גדול, אך מתוך הנחה ברורה שמקור כל השפות הן מלשה"ק נראה כי גם המילה באנגלית (ובדומה בשפות נוספות) של "LOVE" המביעה רגש בסיסי של אהבה, נלקחה מהמילה המוכרת לנו "לב".

שומא עלינו לברר מנין המקור הראשוני בתורה המביע את העובדה שלב הוא אכן מקור משכן הרגשות, שהרי מבחינה פיזיולוגית הלב הוא משאבה של דם בלבד הדואגת לספק ולהזרים בצורה תדירה משאבי דם לכל הגוף ותו לא. אולי חיוניותה ככזו הופכת אותה ל"לב האדם" – מרכז החיוניות שלו, האמצע שלו (וכמו שראינו שישראל הם "לב" העולם – מרכזו, כמו שהלב הוא מרכז הגוף), אך מהיכן התקבע לנו שהלב בכלל קשור לרגש?

‏אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה. אהבה (צילום: שאטרסטוק)

המלבי"ם (ב"כרמל") מביא בזה"ל: "הלב בהחי הוא משכן נפש החיונית וממנו תוצאות חיים בסיבוב הדם ומרוצתו מהלב אל האיברים ומהם אל הלב בחזרה עד רגע חייו האחרונים שישבות הלב מעבודתו זאת ונשבת כל פעולת מכונת החיים בהחי וימות. ולב האדם מצייר גם כח המושל בנפש האדם המנהג כוחותיו עפ"י חוקי החכמה. ויש "חכם לב" המתנהג בחכמה ויש "לב עקש" שהכח המושל שבו מנהיגו הפך החכמה. ויש "חסר לב" שחסר לו כח המושל להתנהג בדרך אחד ידוע וקבוע.."

"והלב הושאל מהחי אל עיקרו של כל דבר ומרכזו. ולפעמים בא שם הלב בלשון נקבה לגנאי כמו "מה אמולה לַבַתְך", או שקורא את הלב "לַבַת", ע"ש לבת אש התאווה הבוער בו..."

בגמרא מובא ש"בכל לבבך" הכוונה היא ל"בשני יצריך", לפי"ז הכוונה "בלב" היא ליצר, גם זה עולה בקנה אחד עם סוף דברי המלבי"ם ש"לב" מביע ומכוון לשון מהמילה "לבת" אש התאווה, ואולי זהו הפתח להבנת משכן "הלב" כמקור וכ"לבה" של רגשות מתפרצים (אע"פ שמהגמ' מובן שזה גם המקור והכלי ליצר הטוב באותה המידה).

גם המלבי"ם מביא שללב תפקידים נוספים, תחילה מציינו ככלי חיוני לדם וממשיך בכנותו "כלי וכח המושל המנהג כוחותיו לחכמה", ורק לבסוף מתארו (בהזכרה מסוימת של גנאי) כ"לבת אש התאווה". (שמסביר גם את שמו – "לב" מלשון "לבה", השורש והמקור להתפרצות כמו בלבה).

מודל האהבה המשולש של סטרנברג

החוקר והפסיכולוג החברתי הנודע רוברט סטרנברג פיתח בשנות השמונים מודל תיאורטי הקרוי "המודל המשולש של האהבה", על פי מודל זה האהבה מורכבת משלושה מרכיבים מרכזיים, והם:

המרכיב הרגשי, המרכיב ההנעתי והמרכיב ההכרתי.

המרכיב הרגשי מהווה החלק האינטימי שבקשר, זוהי היכרות תהליכית ומעמיקה שיש בה תלות וקירבה, שיתוף פעולה ותמיכה הדדית.

המרכיב ההנעתי הוא התשוקה. התשוקה היא רצון עז ומתפרץ להיות בחברת בן או בת הזוג, לדברי סטרנברג התשוקה דומה להתמכרות, שמאופיינת אף היא בעוצמה מהירה שדועכת עם הזמן וההרגל. אך עם זאת, פרידה והפסקת הקשר גוררת מועקה בדומה לקשיי גמילה.

המרכיב ההכרתי הוא המחויבות שבקשר, זוהי הכר עמוקה שמתפתחת עם הזמן, או בעקבות מיסוד הקשר שבנישואים, וכאמור זהו רכיב הכרתי יציב, ללא תלות ברגש או בתשוקה.

אהבה מושלמת מכילה כמובן את שלושת המרכיבים הנ"ל, לעומתה אהבה רומנטית היא בעלת תשוקה ואינטימיות רגשית, אך ללא מחויבות. וישנה גם אהבה ריקה, בה ישנה מחויבות ממוסדת אך אין בה תשוקה ואינטימיות בין בני הזוג.

לעומתו הסופר הרוסי המפורסם לב טולסטוי, בספרו "סונטת קרויצר" נוגע בשאלת האהבה ומנתח בצורה קרה כי אין באמת חיה כזו ששמה "אהבה". האהבה לטענתו משמשת כמילת כיסוי מעודנת לתשוקה, למשיכה פיזית פשוטה וגסה, וכי סופה הידוע מראש של תשוקה שכזו המכונה לשיטתו אהבה היא תמיד לדעוך. אם נשתמש בהגדרות המובאות לעיל נראה כי טולסטוי מנסה לומר שאהבה ריקה איננה אהבה, אולם מאידך, גם אהבה רומנטית איננה אהבה אמיתית כי התשוקה נידונה מראש לדעיכה ואם כן מה הטעם במיסוד הקשר בחסות האהבה, בזמן שידוע מראש שאין חפיפה בין שני המרכיבים הללו, ומה הטעם להתחייב לאהבה ריקה אם הרומנטיקה תיעלם ותתפוגג לה בעוד שהמחויבות תמשיך לכבול את בני הזוג? טולסטוי ראה בעליונות המערכת ההנעתית כזו שמנחה ומניעה את רוב האנשים בקשריהם, ובשקר שיש בניסיון לכנות את הממסד כמסגרת לאהבה ברורה.

הרציונל הקר של הסופר הרוסי קשה לעיכול. כולנו מעדיפים להאמין כאותם דמויות המתווכחות עם התזה שלו בספרו כי ישנה אהבת אמת, קשר טהור ואמיתי מעל למשיכה פיזית גרידא, אך שומא יש טעם לתת את הדעת לדבריו ולנסות לבחון אותם בראי המציאות ולחפש היכן האמת נמצאת.

הגמרא מביאה במסכת קידושין כי "אסור לאדם לקדש אישה עד שיראנה, שמא תתגנה עליו והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך", היינו שלפני מיסוד הקשר על הגבר לוודא שהוא מסוגל לפתח בהמשך אהבה כלפי האשה המתקדשת, כי מהות הקשר במוסד הנישואין הוא אהבה ואם יגלה אח"כ מום כל שהוא שלא היה ידוע לו מתחילה ואיתו לא השלים, בוודאי זה יפריע לו לפתח אהבה כלפי אשתו ואדם חייב לאהוב את אשתו עד כדי רמה של "ואהבת לרעך כמוך", וכפי שפסק הרמב"ם "שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו". הרמב"ם אינו מדבר בפואטיקה רומנטית כי אם בחובות הלכתיות ואפילו פיננסיות של הבעל כלפי אשתו. כלומר, שלו יצויר שלאיש יש כסף לבגד אחד בלבד, הוא צריך לתת אותו לאשתו כי כבודה קודם לשלו.

משמע כי הציווי הרגשי "ואהבת" מקבל תוקף מעשי ורובד הלכתי בדמות גדרים מעשיים ביותר. בדומה למצוות האבלות למשל, בה יש חובה רגשית- "אין אנינות (צער) אלא בלב", אך יחד עם זאת אין זו מצווה מופשטת אלא בעלת גדרים מעשים קבועים כאיסור רחיצה, איסור נעילת הסנדל וכדומה.

גם באהבה אם כן על פי מהלך זה, התורה מצווה אותנו בפירוש על רגש מנחה ואומרת לנו "ואהבת" אך למעשה קיום המצווה בפועל אינו ברגש (בלבד) אלא בפעילות מעשית כמובא ברמב"ם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

האם זוהי אכן מהות ההגדרה הבלעדית של האהבה עפ"י התורה בין בעל לאשתו? שמא זו הגדרה בסיסית של אהבת רע או אולי הגדרתה של חיבה בסיסית, האם באהבה של בני זוג קיים מושג נוסף חמקמק ומסתורי שקשה להגדרה?

והאם בכלל עומדת התורה מאחורי כך שישנו אכן צורך בגדר אהבה נוסף לצורך ממסד הנישואין בכלל או שמא נותנת את הדגש לחלק ההכרתי המבוסס ומפיחה בו רק רגש מתקיים של ניטור מומים מוקדמים וכללי יסוד בסיסיים לשמירת הגחלת וליבוייה?

ואולי זה בעצם מה שעושה את ההבדל? אותו סוד קסום של עמידה במערכת קודים מוסכמת שידוע מראש שעשויה ללבות את אש האהבה? כללים כמו שמירת חוקי נידה שמחבבים את האישה על בעלה כביום חופתה, דפוס פעולה מקרב וקבוע שבא לידי ביטוי בחיי היום יום (וכמובא מהחזון איש שנשאל פעם אחת על הצורך בגדרי ההרחקות כ'לא למזוג שתיה לאשה' ושמירת נגיעה וכדומה ונענה להם שמגדרי הריחוק עלינו ללמוד מה מקרב בזמן שמותרים..) אולי ניתן לסכם את הרעיון במשפט קצר שמשמש המוטו לשיטת הנישואין במגזר החרדי: "לא מתחתנים כי אוהבים, אלא אוהבים כי מתחתנים.." כאשר המקור הידוע והמפורסם שלו הוא "ויאהב יצחק" שנאמר רק אחרי שהביא את רבקה לביתו להיות לו לאשה ולא לפני.

אבי אברהם, מלווה רגשי לנוער נושר וקבוצות סיכון ומעביר סדנאות לקידום והעצמה בשפת המוזיקה
לפניות והארות: avrahamx2@gmail.com

]]>