אחרי הפרידה שלנו התחלתי ללכת למאמנת אישית.

כן, באמת. אני. כלומר אני, ואוסף ההערות הציניות שלי. אחרי השבר והקימה מתחתית הבור שנשמה יכולה לרדת אליו. אחרי שלא יכולתי לבכות עוד ועדיין, לא ראו עלי כלום. כשהחלטתי לזקוף גב ולהמשיך לחיות, רק הייתי צריכה ללמוד איך בדיוק עושים את זה.

וכל כך למה? כי הגעתי למסקנה שמה שאני צריכה באמת זה מישהי שתעזור לי להתמקד, לחלק משימות ואף לבצען וגם להישאר אופטימית. אז ככה התחלתי ללכת לנאווה. נאווה מקסימה וכיף ללכת אליה , באמת. היא נחמדה, ויש לה חיוך מקסים והיא לא שוכחת להחמיא והרבה. והיא גם מרגיעה אותי כשאני מגיעה רוטטת מחשיבת יתר.

המשימה הראשונה שלי היא להגיע לנאווה, ובזמן. זה לא ממש קל. נאווה גרה רחוק ומקבלת אחה"צ, וצריך למצוא סידור לילדים ולדאוג לארוחת ערב ולשקט יחסי בזמן הפגישה כולה. גם אי אפשר להגיע אליה בסערת נפש, אז יש להקדיש את זמן הנסיעה להירגעות ולמיקוד כל זנבות המחשבות המבולגנות שלי. אז ההיערכות מתחילה קודם ולוקחת לא מעט זמן. אז כל זה נכלל במשימה הראשונה הנ"ל.

הפגישה הראשונה הלכה יופי. הייתי מלאת מרץ ועניינית ומעשית וכל הכבוד לי, אני אלופה.

השניה היתה בסדר, עשיתי כמה צעדים חיוביים וסגרתי כמה פינות כואבות לביצוע, כולל לבקש מאמא שלי עזרה, וזה לא היה קל בכלל. אבל אז התחילו המשימות האמיתיות. הבנתי מה שידעתי כבר מזמן, שמשימות הן רק הלגו שצריך להרכיב, ובלגו תמיד הייתי טובה. אבל מה שקשה לי הוא התרשים הזה, שצריך לתכנן ולעמוד בו. לא להיבהל כשנגמרות הקוביות האדומות, לא להישבר כשהמגדל מתמוטט. לא להתפתות לוותר על החלקים הקשים. להמשיך מחר מאותה נקודה שהפסקתי בה אתמול.

כל מי שבנה אי פעם בלגו יודע כמה קשה כשאתה בונה בחדוות יצירה ובאופטימיות מתוקה, ומישהו מגיח מאחור ודורך לך על הבנין הכמעט גמור. כל מי שבנה בלגו יודע שזה יקרה מתי שהוא, שזה בלתי נמנע. אז ידעתי שזה יקרה, ובכל זאת זה מתסכל ברגע האמת.

זה מה שהכי קשה לי כעת. אני בונה לאט וביסודיות. אני מתמלאת תקווה נאיבית ואני אוהבת להתמלא תקווה נאיבית. אני אוהבת שהעולם יפה ומלא טוב ושמחייכים אלי חזרה. אז אני עושה ונמלאת חדוות חיים והערפל הזה של עייפות קודרת מתחיל להיעלם, ואז בא העולם ובועט בי. כלומר, אזרחי העולם, קצת מהם. אחד פה ואחד שם. זה בועט במלוא העוצמה ואחרים רק ככה בלי כוונה. המטרה שלי לשבוע זה היתה להתרגש פחות. לא לתת להם לשבור, ולאסוף בשיוויון נפש מה שנפל. להבין שחלק נכבד מהחיים אנו מבלים באיסוף שאריות של תקוות וחלומות ואגו חבול. ואם אני מתכופף ואוסף, הרי שאני חי.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לחיות, זה מה שאני באמת רוצה. לחיות בעצמי. לא דרך הילדים ולא בשביל המשפחה. לבנות את מי שאני, אי שם בבוידעם של הנשמה. ללמוד, לספר, לאהוב, לצחוק יותר. לנשום את השמש הצורב ולהנות ממי שאני, סתם כי אני טובה. להיטיב עם כולם אבל גם עם עצמי. לא לחפש חיזוקים מבחוץ אלא ללמוד לקבל אותם באהבה, לא בתשוקה.

בדרך חזר מנאווה, וליבי קל עלי בהרבה, עברתי במחסום. ובמחסום עמד סוזוקי אברייכים ממש כמו שלי, ולידו ניצב אברך שפל רוח ועדין מראה, ונראה אומלל. מכיוון שהוא הפריע לתנועה עצרתי לשאול אם אפשר לעזור. "צריך כבלים" הוא מלמל לעבר הגלגל הקדמי שלי. דהיינו, לכי מפה. למה דומם האידיוט מנוע במחסום אינני יודעת ולעולם כנראה לא אדע, אבל האיפכא מסתברא שלי קפץ לי, ויצאתי לעזור. הוצאתי את הכבלים שלי, פתחתי מכסה מנוע שלי ושלו, שלחתי אותו בקול תקיף לרכבו, וכשמנועו חזר לחיים הרגשתי מאוד יכולה. הא!

סע לשלום, המפתחות בפנים, אמרתי לאברך שבהה כל הזמן בגלגלים הקדמיים של הרכב שלי בפה שמוט קמעא. הוא לא יכול עוד. הרים מבט בוהה היישר אל פני, הסתובב, ונסע.

במחשבה לאחור, הייתי צריכה לסנג'ר אותו לצבוע לי את הסלון. נאווה אמרה שצריך ללמוד להשיג עזרה.

]]>