שלום אני אסתי, בת 21. אם נתקלתם בי לאחרונה כנראה ראיתם את האקססורי הייחודי, בשתי הידיים שלי: זוג קביים. ברור שהייתי שמחה להתפטר מהן, וגם ניסיתי באין ספור דרכים, אך הן לא עוזבות אותי ואפילו הפכו קצת לסמל המסחרי שלי.

-אה? מי זה? אסתי?

-זאת אני עם הקביים

-אהההה...

ככה זה פחות או יותר.

אם תשאלו איך הכל התחיל, אכתוב לכם כאן בקצרה. הסיפור שלי מתחיל בגיל 16 ומשו. הרגשתי כאבים לא מוסברים ברגל שמאל. ממש התקפי כאב בלתי נסבלים. אחרי תקופה של חוסר התייחסות, וציפייה שהכאבים יחלפו מעצמם, זה לא קרה. הכאבים הלכו וגברו, ובלית ברירה הלכתי לצילום רנטגן. לפני שהספקתי לקלוט מה קורה, התחיל סחרור של בדיקות, ביקורים אצל רופאים, ופרופסורים רציניים, שבסופו של דבר בישרו לי בקול כבד וחסר כל חיות: ''מצטערים אסתר, אבל התשובה שהגיעה מהפתולוגיה מראה על גידול ממאיר ומסוכן''.

אז התחילה המלחמה שלי, המלחמה בסרטן. לא יודעת מה אתם יודעים וחושבים על "המחלה". אבל להיות חולה סרטן זה לא כיף בכלל. גם אם אולי אתם רואים פרסומות של עמותות של ילדים עם קרחות מבריקות מחייכים להם באיזה טיול מגניב בלונדון, או בדיסני וורלד, אלו רגעים נדרים, זו לא השגרה של הסרטן. השגרה קשה מעצבנת ומעייפת, ולכן העמותות פה ושם גם דואגות להוציא לחופשות, כדי לתת לילדים לאגור קצת כח בשביל להמשיך ולהילחם במחלה.

אבל עם כל ה'לא כיף' שבעניין, אין מה לעשות, זו לא בחירה של אף אחד. מה שיש זה פשוט להילחם. פשוט נלחמים וכולם מנצחים, גם אלה שעוזבים בסוף גם הם הגיבורים הכי גדולים שניצחו.

גם אני ניצחתי את הסרטן הזה לפני שלוש וחצי שנים. כבר גדל לי שיער לתפארת, אפילו התנדבתי יותר משנתיים במחלקה אונקולוגית, עם חולי הסרטן, וכמעט שכחתי את התקופה הקשה שעברה עליי.

אבל..

ויש כאן אבל גדול מאד.

נשארתי עם שתי מזכרות.. כאבים וקביים.

אני מודה על כל רגע שאני בריאה וסיימתי עם הסרטן, אבל עדיין... תארו לעצמיכם לסבול מכאבים הנעים בין עוצמה בינונית לעוצמה הכי גבוהה, במשך כל הזמן..

זה אומר, לא להירדם, כי אין תנוחה שלא מכאיבה. כשסוף סוף אני נרדמת, כל התהפכות במיטה מעירה אותי בכאבים מחודשים ומחוזקים. קשה לתאר.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

‏הכאב הפך להיות חלק ממני, אני נוהגת וכואב לי. הולכת וכואבת. באירועים ובשמחות, הכאב איתי. בשעה שסתם בא לי לשבת עם אחות קטנה ולשכוח מהכל, הכאב לא עוזב. בקיצור אורח לא רצוי ולא מוזמן, ומסרב לעזוב אותי.

זה מתסכל. זה להרגיש חסרת אונים בלי שום יכולת לשנות את המצב. ותאמינו לי שניסיתי! כל מה שאפשר ניסיתי!

אז מה בכל אופן אני עושה כדי לא להסתובב רק סביב הכאב? אני יוצרת.

מאז שהייתי קטנה אהבתי לשרבט, ובהמשך לצייר, לפסל, ולעסוק בכל מה שקשור לאמנות. פתחתי בפייסבוק דף עסקי והתפרסמתי עם ציורי קיר. את הסטאז' שלי עשיתי בחינם לילדים חולי סרטן, וקיבלתי פה ושם עבודות דרך הדף. נהניתי לראות את יצירותיי על הקירות, מקבלות חיים ומשמחות. אבל הכאבים התגברו לאחרונה, וכל הקטע הפיזי שיש בציור על קירות נהיה בלתי אפשרי.

בנוסף, לצערי בתקופה האחרונה, אני שוב מאושפזת לא מעט, והחלטתי לא להישבר. אני לוקחת איתי לחדר בית החולים חומרי יצירה, ומעבירה את הזמן ביצירת שלטים לדלתות, שלטים לחדרי ילדים, ואפילו שעונים מעוצבים ומראות. אני נהנית למכור את יצירותיי לכל מי שרוצה ליהנות מעיצוב ייחודי בהזמנה אישית. בשבילי זו תועלת עצומה, במיוחד לשלוות הנפש שלי, ובשביל להרגיש פחות את הכאב ולהיות עסוקה במשהו טוב יותר.. אני מזמינה גם אתכם לראות את היצירות שלי כאן, ואם תרצו אתם יכולים ליצור קשר באמצעות המייל שלי שמופיע למטה. כל הזמנה מעניקה לי עוד זמן להיות אפופת בצבעים ומכחולים במקום לשכב במיטה ולהרגיש את הכאב...

אני רוצה גם לנצל את ההזדמנות להודות לכל מי שעוזר ותומך בי (בערלה יעקובוביץ, מותר להגיד את השם שלך?). אההה, עוד משו, אם תשמעו צעדים מלווים בצלצולי קביים תסתובבו אלי אולי תזהו אותי.

estysegal@gmail.com‏

]]>