נפש האדם מורכבת מאד ומלאת רבדים. זרימת החיים במעגל החיים אל תוך היום יום מהווה מקום להתהלך בין התפקידים השונים, לכל תפקיד אפיון משלו, כללי התנהגות וסייגים המהווים חלק בלתי נפרד מהתפקיד.

אנו רגילים לפשט וללבוש תפקידים מידי יום, בהתאם לנסיבות ולהקשר בו אנו מתפקדים. אנו עסוקים ב"לתפקד", ולא כפי שאנחנו מרגישים באמת.

העמדת פנים אינה יכולה לשרוד לאורך זמן מבלי לפגוע. טווח ההישרדות שלה מוגבל, ומכיל בתוכו רובד של רגשות חסומים שלא קיבלו ביטוי, ואינם נושמים מתחת לפני המסכה.

מגיל צעיר מאד אנחנו בעצם לומדים מתהליך הצפייה שלנו סביבנו בחברה, כיצד להתנהג, איך ומתי? ברוב הפעמים אנחנו לוקחים את זה איתנו להמשך החיים בעתידנו, וגם אל תוך הזוגיות כחלק מהצעדים בדרכינו במעגל החיים.

לעיתים אני נתקלת בין זוגות כחלק מטיפול, בצורך ל"הסרת המסכה", את אותה מסכה העטויה כלפי חוץ, של אחד מבני הזוג או גם שניהם יחד, בעת נגיעות בחלקים הקשורים לזוגיות, ופעמים אף שונה במקום עבודתם, שם הם נוהגים בקונפורמיות המצייתת לכללי החברה.

לחלק מאיתנו חשוב מאד מה חושבים עלינו, ובשל כך האינטראקציה שלנו עם החברה עובר דרך "התאמת המסכה" שעל פנינו לחזות החברתית.

המקום בו אנו יכולים להסיר את המסכה שאיתה אנו הולכים בחברה ולהרשות לעצמינו להיות מי שאנחנו באמת, ראוי ורצוי שיהיה בתוך בתינו פנימה במחיצת בן/בת הזוג שכל כך קיווינו שיהיה האדם הקרוב אלינו ביותר.

אם אני צריכה להניח את האצבע על אחת הבעיות הקשות אם לא הקשה ביותר בזוגיות, הייתי מצביעה על בעיות בתקשורת רגשית בתוך הקשר הזוגי, לא זו של "מה עשית? מה קנית? האם טיפלת? " וכדו', אלא לתקשורת העמוקה יותר, זו שנוגעת בדברים עמוקים ורגשיים יותר, בהם הקשר לבן/בת הזוג מחייב אמפתיה ורגישות כלפי תחושותיו ורגשותיו של בן/בת הזוג, כאשר זה אינו מתהווה ומתקיים בין בני הזוג דרך קבע, ממלאים את אותו מקום הפחד והחרדה, שאם וכאשר נחשוף את חולשותינו, נאבד מכוחנו בעיני הסביבה, כולל מהסביבה הקרובה בביתנו פנימה עם בן/בת הזוג, לא אחת אני שומעת כי אחד מבני הזוג מרגיש שהוא מוצא את עצמו כ"דייר עם האוייב".

המסכה היא כסות – כיסוי, המסכות שאנו עוטים על פנינו הינן מעצור או חסימה, המסכה גורמת הכחשה באופן ספונטאני למי שאנחנו באמת, יוצרת מצב של אי שקיפות ופתיחות, ומסתירה את מי שאנחנו והמתרחש בתוכנו, עד כדי שההרגל להסתיר גורם להאמין שזה אכן אני.

שני סוגי מסכות מסתירות: יש הסתרה במודע - "שקר" , העמדת פנים מכוונת כלפי הזולת, כלומר- לחייך בנעימות במקום "לתקוע סכינים", זה נעים יותר כלפי חוץ, ותומך באינטרסים שלנו באותו רגע.

ומסכה עמוקה יותר – הסתרה שמקורה בחוסר מודעות עצמית – סוג של הכחשה עצמית, נתק מסוים מחלקים שבי, סוג של הזדהות עם המסכה, היא קשה יותר!

באותה הדחקה אנו חוסמים ומתנתקים מחלקים במחשבותינו, רגשותינו ומעשינו במציאות, כך למרות שסודותי כמוסים ומסתתרים מבעד למסכה, אני בעצמי לא מכיר את עצמי, אותם חלקים מקבלים בלט והשתקפות במצבי לחץ ומבוכה, כשאין יכולת לשלוט ולהמשיך להחזיק במסכה כמגן וכהסתר לפנים האמיתיות, מקורה של המסכה יכול להיות טמון בפחד, בכאב, בושה ואשמה, והיא סוגרת אותנו כמוגנים ומוקפים בחומה חוצצת.

קארל גוסטב יונג פסיכואנליטיקאי שוויצרי, היה מתלמידיו של פרויד, ונחשב שנים ארוכות ליורשו, אך דרכיהם נפרדו בעקבות מחלוקות תיאורטיות והתפיסה העצמאית שיונג פיתח. יונג דיבר על "לא מודע קולקטיבי" – מאגר חוויות שכולנו נושאים בתוכנו ומעבירים מדור לדור, הוא הראה כיצד תרבויות שונות מפתחות מיתוסים, סיפורים עממיים ומסורות דומות, הדימויים החוזרים ונשנים האלה נקראו בפיו "ארכיטיפים". אחד הארכיטיפים ה"הפרסונה": התדמית שהאדם עוטה על עצמו בחברה ובה מרכיב של זיוף, כשהאדם מנסה להשתלב בסביבה שאינה מקבלת אותו בנקל, הפרסונה עלולה להשתלט על אישיותו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

החשש הגדול בהסרת המסכה שמשמשת אותנו במשך שנים, הוא הגעה למצב של שבר כללי, המסכה שנוצרה כמנגנון הגנה והמאפשרת להתנהל בעולם, הסרת ההגנה לפני שבנינו מנגנון חלופי, עשויה לפגוע בנו יותר מאשר לעזור לעצמנו.

גם דונלד ויניקוט, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי, שהיה ממשיכי דרכו של פרויד, דיבר על הזיוף. הוא עסק בתנאים הבסיסיים שחייבים להתקיים, על מנת שהאדם יפתח כבר בעודו תינוק, תחושה של עצמיות אמיתית, טבעית, חזקה ובריאה, התינוק זקוק לאמא קשובה ואמפתית, "אם טובה דיה" שאומנם אינה יכולה להיות מושלמת, אבל כזו שעושה השתדלות גדולה בכדי לספק את צרכי תינוקה, ומעניקה לו סביבה בטוחה שבה יוכל להתפתח גופנית ונפשית. וללא התנאים להתפתחותו, אדם מפתח "עצמי מזויף" – false self - חזות מזויפת שהוא מארגן לעצמו, כדי להגן על עצמו ובכך מאפשר לעצמו יכולת להתמודד בעולם. העצמי המזויף מסתיר את העצמי האמיתי ומגן עליו מפני ניצול. לכל אחד מאיתנו יש מידה של עצמי מזויף, אבל במקרים קיצוניים, אדם מאבד במשך השנים כמעט כל מגע עם החלק האותנטי, היצירתי והאמיתי שבתוכו, ונשאר עם המסכה בלבד.

זוגות החיים יחד שנים רבות בשקיפות בינהם וללא מסכות על פניהם, חווים רגעי אושר מצטבר ואמיתי, גם כאשר לא הכל מושלם, אך זוגות שעוטים מסכה על פניהם בכדי "לשמור על השלמות" באופן תמידי קבוע אך "צבוע", יתכן והם שומרים על תפקוד סביר בתוך המערכת הזוגית, אך הם שרויים בתוך בדידות עמוקה וסובלים מהפחד לכשיוודע מה מסתתר מאחורי המסכה, הם יידחו על ידי בני זוגם ויפסידו את עולמם. המשיכה חזקה יותר בין זוגות שאינם עוטים מסכה חוצצת ביניהם. השאיפה בזוגיות ראוי שתהיה באופן שנהיה מסוגלים לשמוח מבלי שנצטרך ל"התחפש", ולפגוש את עצמנו ואת בן זוגנו מבפנים גם כשאיננו מושלמים, בשקיפות ובהירות, ומבלי לחשוש להיחשף בפני בני הזוג ולפחד להיפגע.

אומנם מסכות יכולות לגרום לשמחה וצחוק אך רצוי שנשמור אותן ליומיים בשנה, לימי הפורים.

הכותבת היא יועצת זוגית ומשפחה, פסיכותרפיסטית ומנחת סדנאות.

]]>