כבר כמה ימים שהיא מתכנסת בעצמה, פשוט שותקת. והוא ממשיך בשגרת יומו כאילו ששתיקתה אינה רועמת כלל.

אולי הוא חושב לעצמו שהיא צרודה, אולי גזרה על עצמה תענית דיבור, ותכף תשוב ללהטט בין תשעה קבין שניתנו לה. מה שהוא אינו יודע שהפעם שתיקתה היא לא הפסקת אש אלא הכרזת מלחמה.

ואז זה קורה. בערב, אחרי שהשכיבה את הילדים היא יושבת מולו ופולטת: "אני רוצה להתגרש". הוא מביט בה כאילו לא מבין. הלב מסרב להאמין. "מה? לא הבנתי מה את רוצה?". בשלב הזה העיניים מבריקות כקדימון לשיטפון ההולך להציף אותן. "להתגרש" היא שוב אומרת. הפעם הוא כבר זע באי נוחות, מניח את הכוס שאחז בידו ואומר לה: "מה עובר עלייך? לא מבין אותך" .

"וכי למה שתבין? מעולם לא ניסית, וזו בדיוק הסיבה אולי לא המרכזית, אבל אחת מהסיבות למה אנחנו צריכים לסיים את דרכנו כזוג נשוי". היא עונה. שוב שקט, ושוב דמעות.

בסיטואציות כאלה, בן הזוג הננטש הוא הקורבן המובהק של הפרידה. בצורה שבה המסר מועבר, בן הזוג יכול לחוש נבגד. איש לא אומר לכם לא להיפרד, אולם הדרך שבה מועבר המסר יכולה להיות ההבדל בין גירושין מכוערים לפרידה סבירה הרבה יותר.

ההחלטה להתרגש, ברוב המקרים, באה בעקבות אוסף של מקרים וסיבות מוצדקות וכאלה שאינן. חשוב לבחור את המועד המתאים להודעת הפרידה, לברור את המילים בקפידה ולחשוב על תגובת בן או בת הזוג.

אל תהיו מפוזרים - התמקדו בסיבה המרכזית לפרידה. הסבירו מה הפריע לכם. זה ימנע מכם את הצורך להשיב על שאלות קשות שאי אפשר להתמודד איתן.

הימנעו מהאשמה חד צדדית. הדגישו כי הבעיה המרכזית היא בפערים שנוצרו בינכם וכי לא ניתן לגשר עליהם. הדגישי עד כמה ניסית במשך תקופה להלחם על הקשר בינכם וכי הוא כשלעצמו חשוב לך מאד, אך הזוגיות בינכם לקויה ואין שום סיבה לגרור סבל מיותר במשך שנים רבות.

רבים שוגים בשיחת הפרידה וחושבים כי עליהם להדגיש את הסבל שלהם, לספר כמה הם השקיעו ומדוע זה היושב מולם אינו אלא אויבם הגדול. הטעות הזאת יכולה להביא למערכת יחסים עכורה. חשוב להקפיד על פרידה בריאה ככל האפשר, בטח אם יש ילדים בתמונה.

]]>