מהי אסתטיקה של סרט? יופיו של סרט מכיל תנועות מצלמה, פס-קול ומוסיקה, אפקטים וגרפיקה. הסרט לא חייב לעסוק בעשירות כדי להביא יופי ויזואלי למסך, אין לו סיבה לגעת בציביליזציה על מנת ליצור תחושת יוקרה. צלם יעמוד ומצלמתו תעקוב אחר רועה צאן ערבי מוביל עדר כבשים אי שם בשטח ירוק ולח. נהמת הצאן וצליל של חליל מיושן יהוו את פס הקול ובעריכה מוסיקאי מחונן יתאים מוסיקה מקורית והנה לנו מסטר פיס.
כמו ילדים, כל סרט והיופי שלו. בארץ שלנו, הקטנה, הרדופה ומוכת החולות והתופעות החברתיות הניתנות לביקורת תרבותית דרך סרטים תיעודיים, לפעמים קצת פחות חשוב באיזו צלחת מגישים את הארוחה, העיקר שיהיה בריא ומשביע, שיעורר דיונים, מחשבה, שיח ישראלי-פלסטיני (כמובן), שיח ציבורי-סוציאליסטי ואולי אולי, מקווים יוצרי הסרטים שדרכם נצליח לתקן עוולות ופשעים. בחברה בה חשוב לדבר על מה שצריך לתקן, למחול, להתאחד ולצמוח אין בנמצא סרטים של "היי, תראו כמה אנחנו מופלאים", זה כמו לצפות בילד מלקק קרטיב מהפריים הראשון עד הפריים האחרון. אם לא ייפול לו הקרטיב בחלק הראשון ולא יימס בחלק השני, איבדנו עניין.
למרות זאת, ישנם סרטים דוקומנטריים שהם עוצרי נשימה ביופיים. אחד מהם הוא הסרט "גן עדן" (בצדק). סרטו של רן טל על שמורת גן השלושה, או בשפתנו "הסחנה". הסרט מתעד את אחד הגנים היפים שבצפון ואולי בארץ כולה במשך ארבע עונות. הגן עצמו הוא לוקיישן מרהיב של מה שעושה הבורא והאדם עוזר לו, המתרחצים מכל גווני הקשת של החברה הישראלית ולא רק, בעלי דתות ומנהגים שונים: יהודים, מוסלמים, נוצרים, חילונים וחרדים.
הסרט עוקב אחר דמויות קבועות כמו השומר בכניסה, הקופאית, מתחזקי המקום ומתרחצים קבועים עם סיפורים אישיים ודמויות מזדמנות, כלומר, כל עם ישראל ואשתו. הסרט פורט ברגש, על רקע היופי שיש רק בגן עדן את עולמם בפס קול ופני הגן על הווייתו משתנים בין קיץ לחורף, סתיו ואביב.
המצלמה מתבוננת ועושה חשק לקפוץ למים, הציפורים מזמינות שלווה והעצים חופש כמו שרק בצפון אפשר לחפוש. יחד עם כל היופי, הנראה והנשמע, הסרט לא חף משאלות, מאנושיות, מכמיהה וגעגוע ומעיז, מבלי להתנצל, להעמיד פנים לחברה הישראלית המתנקזת, שלא לומר, מתנפלת על שערי הגן.
]]>
