שכבות, צבעים, טקסטורות, שקפים, הכל ריצד מול עיניי העייפות בערבוביה, המרצה נאמה והדגימה במרץ, הנשים המשולהבות הנהנו והגיבו והשתתפו, רק אני אשה אחת רגילה שכל חטאי זה שני ידיים שמאליות שבורא עולם חנן אותי ובעל אחד מודאג שרשם אותי בהפתעה לסדנאת "כיצד תכיני משלוח מנות מרהיב בחמש דקות" מודה ומתוודה, מאז שפורים מתחיל לנשוף בעורף ובכל סמטא ורחוב נשמעות מנגינות פורימיות מבית היוצר של תתניקים שיכורים.

אני מרגישה אאוטסיידר אמיתית, אם אדייק ואחדד את הנקודה, בתוך תוכי, קרי במקום המפגש של שכל ההמונים והרגש האישי שלי, הייתי מעדיפה לישון מר"ח אדר ב' (במידה והשנה מעוברת) ועד אחרי פסח. פשוט לישון ולקום ולהמשיך את החיים בנקודת הזמן הזו. יש לי בעיה טכנית קלה עם זה, ממש קטנטונת: ילדים, מקומות הלימוד והמחנכים/כות שלהם, בית מתפקד, שכנים בשפע, משפחה מורחבת (ממשיכה להתרחב), מתפללי בית הכנסת, זה רק בקטע של פורים, לעניין של פסח יש רשימה נפרדת...

תכל'ס הנקודה הובהרה, קשה לי עם החודשים הללו, יש לי פריחה בכל הנוגע לנושאים שאנשים בוחרים במשלוחי מנות. אותי לימדו לשים קופסאת טונה, בקבוק יין עתיק של שפע שוק, חבילת וופלים של 4 ב-10. פתאום זה קרה, ממש פתאום צצו רעיונות לאנשים, ארוחת בוקר, בופה צהריים, פטיפורים ומקרונים מסודרים בצבעים, סידור שוקולד בלגי, ואין לי כח עוד להמשיך, זה ארוך ומפוצץ מדי, ואני אנה אני באה, עם הסלסילה הפשוטה שלי שלפעמים ברגעי יצירתיות אני מוסיפה לה סרט מסולסל שהגיע ממשלוח אחר.

ובכלל, מה עם המתנות לכולם? עם כל הכבוד וההשקעה של אלו שמשקיעים בצאצאים שלנו חינוך וידע עצום, כשזה מגיע למתנות יצירתיות ויקרות שעומדות בתחרות של אמהות עמלניות ומוכשרות, אני שוב עומדת נבוכה עם מתנה ממוצעת מחנות קטנה ולא ממותגת, שמצאתי בדרך חזור מהעבודה שעל ידי השמאלית רוטנים שני ילדים.

אני מבינה שאני מלאה אתכם קצת אבל אני חייבת להמשיך גם לנושא התחפושות, שם אני בכלל מאבדת את כל גפי העליונות והתחתונות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אין לי שמץ איך תופרים או יוצרים תחפושות הכי מיוחדות בגן או בבית הספר, הידע שלי דל, וכל מה שמוחי הקודח יכול להמציא זה שוטר, אמא, טבחית ודיילת, לא יודעת ליצור אנשים שקופים, אוטובוסים מהדרין, תינוקות בעגלול, ומכונת סוכריות. לא מתנצלת אבל זו המציאות.

אני אשה פשוטה, אמא לילדים פשוטים, וסביבי קורים דברים קצת פחות פשוטים, בפרט בימים האלה אנשים מגלים סביבי כשרונות חבויים, יצירתיות מדהימה, קולינריות במיטבה, אני מרגישה ממש סוג של קנאה.

ואז יום אחד בשעת הקפה המסורתית שלי, ביושבי על הספה, באפיסת כוחות ומחשבות. כשלפני שרוע בכל הדרו ארגז התחפושות הישן, חדרה בי התובנה הפשוטה: "אל תנסי לרצות אף אחד או לחקות מישהו, תהיי את, את מוכשרת מספיק ואם למופת, ואת הכי מיוחדת בשביל אלו שיודעים זאת." כשהאסימון הזה נפל, הכל נראה מושלם פתאום, הילדים מכינים משלוחים פשוטים, התחפושות כוללות את מה שיש בבית וטוב לנו, כולנו מחכים לפורים. והעיקר שיהיה שמח, זה הכי חשוב".

את הנושא של "מפורים ואילך" אשאיר לטור נפרד, הוא מייגע...

]]>