"אמא את זוכרת שיש היום שוק פורים?", שאלה הקטנה במהירות כשרק נכנסה הביתה. לשמע הדברים, חטפתי שוק פורים.

שוק פורים יכול להיות אירוע משמח במיוחד לילדים, אבל כשאת הופכת לאמא, זה הופך לסיוט.

כבר מרחוק בית הספר היה נראה כמו בית הממתקים של עמי ותמי. לתוכו וממנו נפלטים גמדים צבעוניים ומתוקים. בכניסה עמדה שושנה המורה למדעים מחופשת לתרנגולת, או שאולי בעצם לא התחפשה? היא חייכה לכולם במקורה השטוח ובכנפיה חילקה כרטיסים לדוכנים.

בבת אחת הילדים נפוצו לכל עבר, ואני תפסתי לי כורסה שניצבה ליד דוכן הפיצות. בתוכנית הדימיונית שלי חשבתי שאצליח לתפוס שלווה בזמן שהילדים נהנים, בבחינת זה נהנה וזה לא חסר.

נמרחתי על הכורסה כמו ג'לי, ושמחתי על השקט שקיבלתי גם אם נחתך כעבור שניות. הילדים חזרו מדי כל כמה דקות כבומרנג כל אימת שחיפשו כספומט או מלווה לשירותים או מלצרית או כל התשובות נכונות, וכך כל אחר הצהריים עבר עלי כמרבה רגליים הסובל מפיצול אישיות.

כשהתוכנית שלי למנוחה סטייל בית גיל הזהב לא עלתה יפה, הבנתי שאם אינך יכול לנצח אותם פשוט הצטרף אליהם. וכך, בתוך מה שנראה כקרנבל ברזילאי אך צנוע מאוד פילסתי את דרכי בינות לנסיכות וליצנים, תרנגולות ומורים והתחלתי לעבור מדוכן לדוכן. באחד היה צריך לשדך בין שתי זוגות גרביים תוך עשר שניות, בשני תור ארוך מאוד לסדנת איפור ובשלישי כבר לא הצלחתי לראות או לשמוע דבר.

כל רגע עצרתי ליד אמא אחרת וערכנו שיח חירשים. חדר המורים הפך בין רגע לקיוסק מהיר המוכר בורקסים, שתיה וחטיפים. והיתה שם גם מכונת סוכר אחת שהפכה את כל מי שהתקרב אליה יתר על המידה לאדם מתוק ודביק במיוחד.

המוזיקה ברקע לא הוסיפה לשקט הכללי וברגע שראיתי את הפנים הקטנות עייפות ושנמוגו להם החיוכים מהפנים יחד עם שאר הכסף שלי אזרתי אומץ ואמרתי לבסוף: "אני חושבת שמיצינו". "אבל אמא יש הגרלה", הודיע הבינוני. הרי צפיתי מראש שזה לא ילך חלק. "הגרלה של מה?", שאלתי בלי רצון לדעת על מה. אולי אני אצליח להגריל את הכורסה ההיא שהיתה עכשיו נחלתה של אמא אחת בהריון. נו, היא בכל זאת בהריון נזפתי בעצמי על שקמתי משם מלכתחילה.

חיכינו להגרלה וכמעט שרציתי להבטיח להם שאקנה להם אופניים בלי הגרלה רק שנלך כבר הביתה. התיישבנו על השטיח בכניסה והתכוונתי לבדר את עצמי קמעה בעזרת החבר הוירטואלי שלי הלא הוא הוואטסאפ, אבל אז גיליתי שבשוק פורים אין חברים כי גם הנייד החל לפרפר בין חיים למוות כשהמוניטור שלו רושם את נשימותיו האחרונות בצורה של "חבר את המטען" . גם לו כבר נגמר חשבתי בדיוק ברגע שבו הכריזה המנהלת שיש לנו זוכה.

היא קראה מספר פעמים בשמו אך מסתבר שהלה כמובן הלך הביתה. זה מה נקרא יותר שכל וגם יותר מזל. גם התפנה מהאזור וגם יקבל למחרת אופניים כי כשהמזל רודף אחריך גם באופניים הוא ימצא אותך בכל מקום. ורק אני והילדים וכל עשרות מאוכזבי האופניים חזרנו הביתה ברגל עייפים אך מותשים. כמה טוב שלא כל יום שוק פורים.

]]>