אם לא הזדמן לכם לאחרונה לקחת פסק זמן מהעבודה ולהתענג בחופשה, נסו לדמיין את עצמכם בכמה ימי חופשה חלומית בארץ או בחו"ל, בהרי שוויץ מרהיבים עטויי שלג, או בכמה ימי שקט בצימר חלומי (כבתאור פרסומות) באחד ממושבי צפון הארץ.

נתק מוחלט ממרוץ החיים, שקט ששווה מליונים, אתם והייקום שנברא לכבודכם. ציוץ זמיר יקדם את יומכם, שמים בהירים יסוככו מעליכם, בריכת שחיה תחכה עבורכם בחצר הצימר. נוף הררי ירקרק עוטף ישקיף מחלונכם, נופש כנופת צופים.

אין צורך להתעורר מוקדם בגין עקשנות קול שעון מעורר ולהתנועע נגד תקתוק השעון, אין שאון לקוחות בעבודה, הפלאפון יכול להיות מכובה, כמה ימי דבש.

נשמע טוב? לגמרי!

הבעיה מתחילה כשצריך לארגן את המזוודה ולהתניע את הרכב חזרה לעבר מרכז המציאות היומיומית.

חזרה לשיגרה אחרי כמה ימי נופש מצריכה חופש נוסף של נחיתה למציאות מהנופש, קשה לשוב לשיגרה אחרי שטועמים רוגע ממרוץ היומיום.

"יום השביעי שבת וינפש", מרוץ שגרת השבוע מזמין אותנו לנופש חלומי ומציאותי.

באה שבת - באה המנוחה.

הכל טוב ויפה, אך כמו תשלום על תענוג הנופש כן התשלום במוצ"ש על תענוג השינה בשבת. איך אמר מי שאמר? על מתנות לפעמים משלמים, ואני אוסיף (גם בשמכם) משלמים ביוקר.

יום ראשון הוא בבחינת צורך החופש אחרי הנופש.

המחקרים מעידים על התופעה המצויה הזו, אולם פתרון מציאותי לא מצאתי ולו על ידי חוקר אחד.

אז מה עושים ציפורי הלילה?

פשוט מסכמים..

ישנם שינצלו זאת להרגיע את מצפון הלחץ מחג הפסח הקרב, אולי ינצלו את חוסר השינה לסדר כמה מדפי ארונות. יהיו שינצלו למלא במוצרים עגלת הסופר שנפתח לכבוד ארנקם ערב חג הפורים. יהיו שינצלו לברור את ערימת התחפושות ולהחליט מה ילבשו בחג הפורים הקרב.

ואני החלטתי להמשיך את החופשה הזו של שבת וינפש, וכמו בשבת הרהורים מותרים.

"זכור" כך נקראה שבת הנופש הזו, בהחלט נפשתי מהמרוץ המטורף שעטף אותי השבוע, אך בהחלט גם "זכור" (זכורות) לי סיטואציות מעוררות חיוך המתאימות לשבוע זה שבו חל חג שבו מחויבים בשמחה.

בואו נחייך יחד, זה שיש אחד "בוזי" זה לא אומר שלא יכולה להבחר "בוזית", או בקיצור מבוזבזת במלוא מובן המילה.
ואם חשבתם שכוונתי על מערך מטורף של עיצובי משלוחי מנות לפורים שתיקתקתי ועדיין מתקתקת, אז זהו שלא לזה התכוונה המשוררת.

כוונתה לכסף טוב שיכלה לעשות לו היתה מרימה הצגת יחיד של סטנדאפ מטורף בנושא "לקוחות". חבל לכם על הזמן. בעצם למה חבל? תצחקו, תצחקו זה בריא.

אז ככה, אולי בהקלטה זה ישמע עסיסי יותר אבל קצת פזיותרפיה לאצבעות על המקלדת לא תזיק. על המושג שופינג זוגי שמעתם? מן הסתם הנכם מכירים זאת אבל לא בטוח שירדתם לסוף כוונתי.

זה נראה ככה, זוג נכנס לחנות מתחילים להסתובב בין תצוגת העיצובים המרשימה. האישה בוחנת, מתעניינת ובעיקר מתלהבת. הבעל מגיב בהנהון ראש.

האישה ממשיכה בתלהבותה: "את זה נקנה לאמא שלי ואת זה שם למעלה נקנה לאמא שלך".

והבעל? ממשיך להנהן בראש. (בשלב זה חשדי החל לעלות שמא אילם הזכר אותו בחרה כבעל או אם אדייק כמלווה למסע השופינג).

"אז מה אתה אומר? את ההוא בצד שמאל של המדף ניקח לסבתא שלך?" והבעל ממשיך להנהן.

"מה דעתך על העיצוב ההוא? זה שהלקוחה בצד ימין מחזיקה בידה? נכון זה יפה למורה של רבקהל'ה?" והבעל כהרגלו (גם בקודש?!) מהנהן.

האישה אספה לעצמה חמישה עיצובים הניחה בצד (בכל אופן עגלת סופר מעוצבת אין בחנות זו).

"זה יפה מה שבחרתי, נכון?" שאלה האישה בחיוך מתלהב את בעלה. והבעל? איך לא? מהנהן.

האישה עומדת מחכה ומחכה..

חיכיתי גם אני מהצד לראות למה מחכים. כשראיתי ששום משיח לא הגיע. שאלתי למה הנכם מחכים? ענתה האישה בלי נדנוד עפעף: "אני מחכה שבעלי יוציא את האשראי שלו".

הנהון לחוד ומעשים לחוד.

הסיטואציה הבאה ארעה כשהחנות היתה מפוצצת באנשים, בפיצוץ של שאלותיהם ובאשליית הקונים, שישבתי רגל על רגל כל היום וחיכיתי רק לשאלותיהם. הם התעלמו מהעייפות שצעקה מעיניי (טוב את מי זה אמור לעניין בכלל?).

לחנות נכנסת אישה שעשתה רושם אינטלגנטי משולב ברושם שזמנה לחוץ ואפילו מאד. היא החלה לשאול אם אני מעצבת מוצרים שלא נקנו אצלנו? עניתי לה: שהזמן הלחוץ וטרוף הקונים לא מאפשר לנו גם לעצב דברים שלנו, ואז החלה סדרת קושיות (הרבה יותר מכמות הקושיות של ליל הסדר).

האם אנו מוכרים חומרי עיצוב? איזה צבע יתאים למתנה שקנתה לשויגער שלה? (כמובן ציינה שהמתנה נקנתה אצל המתחרים) האם אני חושבת שהמתנה שקנתה מתאימה כמתנה לשויגער? כמה עולה חומרי העיצוב? קלקר? האם יספיק מטר נייר לעטיפת המתנה שקנתה? האם אתם מוכרים גם סרטי משיכה? והשאלה הכי מוצלחת היתה: תגידי, אז איך את מייעצת לי לעצב את המתנה שקניתי לשוויגער שלי?.

אז כטבעו של היהודי עניתי לה בשאלה עם חיוך מזוייף, תגידי את לא רואה את ה"בית משוגעים' שהולך כאן כעת? (התאפקתי מלהוסיף שאנסה לחפש גם פינת אשפוז עבורה).

אבל נעזוב אותה ואת השויגער שלה בשקט ואפנה אתכם לסיטואציה הבאה, סלסלה גדושת מגנטים בצורת עוגות ולחמניות בורגר ניצבת בססגוניותה למכירה בפתח החנות, רק תבחרו ותקנו.

לחץ ועומס אנשים מטורף (שזר שלא ראה לא יבין) בחנות, לפתע אני מבחינה באברך בעל חזות רצינית מלווה בליווי כבוד של שלושת ילדיו סנדויץ עם סלט ירקות לארוחת ערב שהותיר סימני עקבות על הריצפה בידיהם, הנ"ל נראה כמתאמץ לפלס דרכו לכיווני. המאמץ הצליח והגיע עד לשולחן הכבוד שלידו ניצבתי.

האברך נראה מסדר ומהדק משקפי הפלסטיק שלו על מנת להייטיב לראות (מקווה שתייטיבו לדמיין את כוונת תאורי).

הבחנתי במגנט בצורת לחמניה ובורגר שבידו, חשבתי לתומי כמובן שחפץ לשלם על כך. אבל אז התגלה לי עד כמה דמיונו ענק מיימדים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הוא חשב משום מה, שהגיע ל"כוילל", פתח בדיון מעמיק האם הרוטב שעל הבורגר במגנט הוא עם "היתר מכירה" בכלל, משום שזה נראה כגבינה צהובה מומסת וזה לא טוב משום מראית עין.

חנות מפוצצת, לחץ מטורף של ערב פורים וזה מהות הדיון "היתר מכירה בידיוני". אמרתי לו שרצוי שינקה משקפיו משום שמדובר "כולה" ב"רוטב אלף האיים".

האמת?

אני פרייארית, במקום לקבל כויות מדבק חם עם כל העיצובים שאני עושה, אולי עדיף שאעמוד על במה ואצחיק אנשים מנושאי הסטנדאפ שמספקים לי ועוד בחינם.

כעת בהחלט מגיעה לי חופשה אמיתית, תגידו מה שתגידו!

שבוע טוב לכולנו, והעיקר תחייכו בלי שביזות.

]]>