בבוקר אחרי שהערתי את כל הילדים וסיימתי את פס ייצור הסנדביצים. התחלתי להילחץ מהמחוג הגדול העושה את צעדיו במהירות שיא לעבר ה-12, ואילו השכן הנמוך שלו מתקדם באיטיות כצב לעבר ה-8. תמיד בבוקר אני נלחצת משני אלה כאילו מינימום המשטרה הצבאית מחכה לי בחוץ.

אני מתזזת את כולם לעבר היציאה כמו מפקד בצבא ורק כשאני נועלת את הדלת, מוודאת שאף אחד לא רוקע ברגליו על הריצפה או נועל עדיין את נעליו אני נועלת את הדלת ונושמת לרווחה. לאחר פיזור הקטנים אני אוספת חבר של הגדול וכך האוטו הופך לסוג של חברותא מיטלטלת המדסקסת את כל ענייני הישיבה.

"אין דלק אמא" מאותת לי הבן. "נכון" אני מהנהנת ומנסה לשייט אל היעד על האדים האחרונים כמו אלכוהוליסט שגילה שזהו סופו של כל בקבוק. אני נכנסת לתחנה הראשונה ממלאה דלק אבל לתדהמתי מגלה שיש לי פנצ'ר.

מה עושים עכשיו? אני מתייעצת עם עצמי בידיעה שההבנה שלי במכוניות היא עוד פחותה מההבנה שלי בענייני אחוזים. ולכן כשאני מזהה מישהו נחמד יורד מהרכב, אני קופצת על המציאה כמו חולה הממתין בתור לקופת חולים, שהבין שהאיש שהיה לפניו יצא רק להתפנות ומיד תופס את מקומו.

אני שואלת האם נראה לו שזה פנצ'ר או סתם חסר אוויר בגלגל הימני. הנחמד פוסק שזה פנצ'ר ופתאום לי חסר אוויר. הוא מציע לעזור ושואל אותי האם יש לי כל מיני כלים, שאפילו איני זוכרת את שמם. אני מביטה בו כמו איש מערות שנחת הרגע בצויליזציה. לעומתי, החברותא לא מאבדת עשתונות ונראית כמו צמד אחים רציני ב"הדסה:"

השניים מוציאים אומים וג'ק ומושיטים לנחמד בתנועות מיומנות, מתכופפים לעבר הגלגל הפצוע ותוך דקות יש לי גלגל הצלה חדש. כל הזמן הזה שקניתי לו מכוניות צעצוע, והשקעתי בספרים ואפילו לקחתי לתערוכת מכוניות באו על שכרם ברגע זה.

הייתי כל כך לחוצה להגיע בזמן לפגישה, למה זה קורה דווקא עכשיו? אני מהרהרת לעצמי. אבל בעצם אף פעם אין זמן טוב וראוי לפנצ'ר, אף פעם לא נגיד הנה עכשיו זה בא לי ממש טוב. בעברית צחיחה פנצ'ר זה תקר ובגללו לא הפסקתי לקטר.

"כשהחברותא" נראים מרוצים מתמיד, גלגלתי לי בראש חשיבה חיובית על זה שכרגע זה זמן טוב ללמידה אמיתית על מהות החיים. ופשוט להראות לחברותא את אימרת הכנף הידועה "שכשיש לך לימון פשוט תסחט אותו ותיסע הלאה". שאלתי את עצמי מי לימד את מי בעצם: אני אותם או הם אותי. ואולי הנחמד גם היה סוג של מורה בדרך העקלקלה ולא קלה הזו. גם הכרת הטוב רציתי ללמד ואפילו שהנחמד עזר בכיף, הודיתי לו בצורת שטר סגול שהפך עם הזמן לירקרק.

נסעתי להוריד את החברותא שעשתה רושם שדווקא נהנתה מהחוויה של הבוקר, בבחינת גרוטאה של אחד הרבה פעמים היא אוצר של אחר. אז הנה יש ימים כאלה שמתפנצ'רים ואין בהם אוויר אבל מהם דווקא לומדים הכי הרבה ואפילו קצת נהנים.

]]>