שימחה אנחנו חושבים, הרי היא כמו אהבה או שזה בא או שזה לא בא. וכי אפשר לצוות על מישהו: שמח! אהב! כמו שמצווים עליו קום! שכב! האם אפשר לצוות על רגשות? האם זה בשליטה? השאלה מתעצמת כאשר את במצב שבו מפלס השמחה שלך שואף לאפס.

אנחנו חיים בעולם סוער ודינמי, ארועים מצערים ומעציבים מתרחשים במהירות. עוד לא יבש הדבק על לוח המודעות ומודעת איוב חדשה כבר מופיעה. העולם שלנו כולו דרמה, הוא מספק לנו בכל רגע נתון די סיבות ללקות בפחדים וחרדות. בטראומה, פוסט טראומה ופאניקה, בוקה מבוקה ומבלוקה.

ואפילו אם לא ניקח בחשבון מקרים קשים של אסונות טבע, מלחמות, מחלות, נכויות. גם מה שאנחנו מכנים מחלות בריאות או צרות שמחות כגון: הריון ולידה.

נו באמת, אתם רוצים שאקום בבוקר עם מנגינות כשאני מתעוררת עם בחילות והקאות. ועוד לפני הדיכאון של אחרי לידה, שלא נדע רק ההתכווצויות, התפרים, הטחוריםועוד כל מיני מרעין בעיקר. מוזיקה, אצלי זה לא עובד. נקודה.

אז לידיעתכם השאלה אם ניתן ל"ייצר"שמחה היא שאלה קרדינלית ביהדות, מסתבר שכן. כי התורה מצווה עלינו "ואהבת את השם אלוקיך" "ושמחת בחגך". משמע שאנחנו יכולים לשלוט ברגשות שלנו ובו זמנית צריכים גם לאהוב ולשמוח.

מה עושים? איך בכל זאת ולמרות הכל נהיה בשמחה?

אז הכלל הראשוני הוא כפי שמביא ספר החינוך : " אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" כלומר ,עשו פעולות שמביאות שמחה . האזינו למוזיקה שאתם אוהבים . תאכלו טוב . אין שמחה אלא באוכל ובמשקה . כמו שאומרת הרבנית ימימה מזרחי :אדר זה ראשי תיבות אין דיאטות רצח. ואיך אמר שיכור אחד יש אלף טעמים למה לא טוב לשתות יין ,אבל הטעם של היין הכי טוב....

ואם כל זה לא עוזר לי לשמוח? זאת השאלה בה הידיעה שאותה אני רוצה לדסקס כאן ועכשיו. כי כל כך הרבה אני נתקלת בשאלה הזאת על בסיס יום יומי.

ומה אם אני ממש לא מסוגלת להרגיש שמחה ? אני מדוכאת, אני אפאתית.אני שבורת לב או מיואשת וחסרת תקווה. לא רואה שום דבר טוב במציאות העכשווית שלי, ולא צופה שינוי לטובה במצבי בעתיד הקרוב או הרחוק.

אני זוכרת את התקופה הראשונה שלאחר נישואי הראשונים כשחדרה בי מהר מאד ההבנה וההכרה שהנישואים האלה לא הולכים לשום מקום. כי יש ביננו אי התאמה תהומית שלא עמדנו עליה לפני מעשה, מכיון שהשידוך נעשה כמיטב מנהג חסידי גור דאז. פגישה של עשר דקות, הוא אמר דבר תורה, אני אמרתי דבר תורה ושברו צלחת.

אחר כך היה נתק של שנה עד החתונה, ובחדר יחוד כבר זיהיתי דפוסי התנהגות שלא אוכל להשלים עימם. שלא לדבר על ההמשך הטראגי קומי. כשהייתי מדליקה נרות שבת. שפכתי דמעות כמיים. ברור שלא רציתי להתגרש, זו היתה מילה כזאת גסה באותם ימים.

להתגרש בחסידות גור לפני יותר משלושים שנה היה כמעט כמו להשתמד. במין חכמת אישה הבנתי כבר אז שלא יעזור לי לבקש שהוא ישתנה. כבר שמעתם על בעל שמשתנה אחרי הנישואים? זה שקר טוב לשדכנים.

אז בכיתי והתחננתי לריבון עולם שיפקח את עיני שלי למצוא בו דבר אחד טוב. ואבליג, להרגיש קמצוץ אחד של שמחה ואשתוק. לחוות פרור אחד של אהבה. ואשבע. אבל זה לא בא. אז בכיתי והתחננתי עד שנואשתי, ואז אני כבר לא רוצה כל כך לספר איך הפסקתי לבקש שאני אשתנה ורק הפצרתי להשם הטוב שיקח אותו ממני וזהו.

אז כשהגיע פורים, אשקר ואומר שהרגשתי שמחה? לא מצאתי טעם בשום דבר. וזה עוד נחשב לצרות קטנות ושוליות.

אני חושבת עכשיו על אלו מכן שאינן רווות נחת מיוצאי חלציהן, שליבן שבור בגלל בעל שהכזיב או בגד, על נישואים שכשלו. על תהומות העצב של אלו מכן ששכלו ילד או איבדו עובר או חוו אובדן של מישהו אהוב.

ישנם "צערים" כל כך עמוקים בעולמנו שאיך בכלל אפשר להתרומם מהם? יש לי בשורה אחת טובה בשבילכן יש ויש דרכים להתמודדות לטיפול במצבים קיצוניים כאלו ואפילו לפני שהמצב מידרדר והופך לקיצוני.

יש מה לעשות! דרכי פעולה אשר לא ידעום אבותינו ואנחנו בדור בר מזל שהיום כבר לא מתים מבושה. אלא שלצערי יש כאלה שעדיין "מתים" מבורות ונבערות.

אז למען אלו שזקוקים למידע או לדחיפה מוקדשות מילותי הבאות:

פעם לפני שנים כשמישהוא לא עלינו חלה בסרטן, לא עלה בדעתנו לדבר על כך בגלוי אפילו לא קראנו למחלה בשמה. מפה לאוזן לחשנו שיש לו "א ייענע מעישה" ( שיש לו את ה"מחלה") פחדנו שנידבק אם רק נוציא את המילה סרטן מהפה.

והיום ישנה פתיחות לא נורמלית, מודעות והודות לכך התחשבות ועזרה נחוצה לחולים ובני המשפחה.

אני רק יכולה לקוות שיום אחד נבין שבדיוק כשם שגוף חולה זה לא בושה גם הנפש לאותה התיחסות ראויה.

אנחנו בדרך הנכונה. היום יש יותר פתיחות ללכת ליעוץ מקצועי, בזמני הורים העדיפו להיכנס לכבשן אש מאשר לקחת ילד לפסיכולוג. והנה כיום יש לנו ברוך השם בעלי מקצוע חרדים למהדרין, הישג בלתי מבוטל.

אז אם ניסית ולא הולך לך לשמוח, לא בכח כי אם במח תפעלי, גשי למקצוענים. לפסיכולוג, ליועצת נישואים, לעובדים סוציאלים. יש פתרונות. יש מי שיכול לעזור לך. רק תפני, בלי היסוס באותה טבעיות שאת רצה לרופא המשפחה עם מיגרנה.
וברשותכם אמשיך לשלב הבא שהוא יותר חשוב ומשמעותי ועדיין עטוף בסודיות ובסטיגמטיות.

לא מזמן שמעת על זוג צעיר וממש נחמד שהתגרשו בפתע פתאום כחודשיים אחרי החתונה. חרושת השמועות עבדה כמובן שעות נוספות ומהר מאד איזה נשמה טובה לחשה על אזני את סיבת הגרושין. נו. היא מצאה בחפציו "כדורים". כאילו ברור שזו עילת העילות לגרושים מידיים.

ואני שואלת למה? האם הוא היה רע אליה? התנהג באלימות פיזית או מילולית? האם היה דופי בהתנהגותו? לא! הם היו זוג נחמד ומתוק שהסתדרו מצוין. אז למה להרוס? ואם היית מגלה חלילה חודשיים אחרי החתונה שבעלך לקה בנזלת היית מתגרשת? ואם היה מתגלה שיש לו חלילה גידול במח? את הרי תלכי איתו לרופאים ולא לרבנות. למי יש ביטוח?

לכן סיפורים כאלה גורמים לי אכזבה עמוקה , ועצב רב . יש מקרים של שפעת נפשית שפסיכיאטר יכול לעזור בהינף אצבע.
חשבון פשוט אומר שאישה חרדית הינה בסיכון גבוה יותר לחוות דיכאון שאחרי לידה ,מסיבה פשוטה – היא יולדת יותר פעמים. הריזיקה גבוהה יותר. זו לא סיבה להרוס את הנישואים והחיים. יש טיפול. אל תהססו. באותה קלות שעלי כרוב יסייעו לגודש הצפוי מאמנת טובה יכולה לחסוך הרבה כאב לב והתחבטויות.

למה אין לך ספק באשר לקורס הכנה ללידה ולא תפני ליעוץ בהשלכות הלידה?

דיכאון זה הסרטן של הנשמה. אז כמו שיש תרופות ויש הקרנות גם לנפש יש תרופות ויש טיפולי חשמל. וכמו שלא יעלה על הדעת להתגרש בגלל סרטן הגוף .הגיע הזמן שנתייחס בהתאם לגידולי נפש. ויש תופעות מציקות שהן ממש פשוטות לטיפול ולריפוי בעזרת כדורים קלים. כמו התקפי פאניקה. או נדודי שינה או הפרעה דו קוטבית. כמו שריטלין ופרוזאק אפילו צברו פופולריות.

כבר שמעתי על מקרה שגבר הצדיק בגידה באשתו המקסימה בגלל שחוותה דיכאון שלאחר לידה. במקום לתמוך בה ולהבין שעם טיפול נכון והתחשבות זה מום עובר, הוא בחר בדרך אגואיסטית ונבזית. אני רוצה לראות אתכם מקבלים באותה סלחנות בגידה על רקע של שפעת חולפת!

השבוע אצלינו בניו יורק הוא שבוע מודעות לרפואת הנפש.

האם ידעתם שאחד מתוך שלושה אנשים יעבור במהלך חייו טלטלה נפשית, ויאבק בתופעות כמו דיפרסיה ,פוסט טראומה, תשישות, מועקה נפשית או התקף פאניקה?

זה לא סימן לחולשה, זה סימן שניסית להיות יותר מדי חזקה ליותר מדי זמן!

אז תזכרו דבר אחד. אתם לא לבד!

]]>