דמיינו לעצמכם את התמונה הבאה: אתם יושבים סביב שולחן השבת. כולם נקיים ומסודרים, כולם בבגדיהם הטובים, ניחוחם המשכר של המאכלים עולה באפכם, גורם לבטן לקרקר בציפייה לנגיסה הראשונה מן החלה הטרייה. מסביב לשולחן כל המשפחה – מגדול עד קטן, מצעיר ועד לזקן. אתם מביטים בהם באהבה, מנסים להיאחז מעט ברגע הזה, יודעים שרגעים כמו אלה הם שממלאים אותנו לקראת המהמורות והבורות שטומנים לנו לעיתים החיים, אבל עכשיו אין בורות ואין מהמורות אלא רק אור בבית.

גם בביתי שלי אור, גם בביתי שלי עולים ניחוחות ארוחת-השבת, לא תאמינו – אבל גם אצלי בבית דולקים נרות השבת, רק שאצלי השבוע, חסרה הבת: נשארה בתורנות בתפקידה הרגיש בחיל-האוויר. כמה חשקה בו, כמה ניסינו לתמוך ולגבות במהלך הקורסים וההשתלמויות שצלחה בדרך – כמה שהיא חסרה לנו עכשיו... אני גאה בה ובמשימה שנטלה על עצמה ועוד יותר מכך גאה על כך שאת השבת הזאת, ספציפית, יכלה לבלות בבית, אבל התנדבה להישאר בבסיס במקום מישהי אחרת שהייתה אמורה "לסגור" (כך בעגה הצבאית העדכנית) שני סופי שבוע רצופים בצבא.

אז אני גאה בה, אבל כשאני מביט על כסאה הריק לבי נחמץ.

אם במקרה שלה זהו רק הגעגוע והרצון לראות את כל בני הבית סביב השולחן, הרי שכאשר אני מביט באחיה הצעיר, בני האמצעי שיסיים בקרוב את כיתה י', מתחלף הגעגוע באימה, האימה הגדולה ביותר שידעתי מימי. עלם חמודות הוא הנער (אם כי אני האחרון שיעמיד פנים אובייקטיביים, כמובן...), חסון, נבון, אהוב על חבריו, אין לי ספק אפילו שכאשר יגיע המועד להתייצב בלשכת הגיוס, כבר השתא, הוא יבקש להתקבל ליחידות המעולות ביותר בצבא שהן לדאבוני גם המסוכנות ביותר.

בלבי אני מבקש סליחה מהוריי: אני לא יודע איך הייתי יכול להקל עליהם יותר במהלך התקופות שבהן "חילקתי" את זמני בין דרום-לבנון לסמטאות עזה ושכם, אבל וודאי שהייתי יכול להיות מודע יותר לדאגתם.

מתנצל בלבי ומייד מרחם על עצמי, הן בקרוב צפויות גם לי שלוש שנים של נים לא נים. מחשבות רעות מאלה אני הודף כמובן על הסף: כבר הכרתי לא מעט משפחות שליבן נדם ביום אחד ושכל החיים למן אותו היום התנהלו בצילו של כאב שאין גדול ממנו.
יש שני סוגים של קוראים שאני מבקש להדיר מהמשך הטור הזה: את הקיצוניים שפורצים במחולות גיל עם השמע צפירת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ואת הנאיביים שסבורים שאילו רק נתייצב על גבולות ארצנו ונזעק לשמיים, נזכה לראות בישועת השם כהרף עין. מכאן שדבריי מכוונים לציבור החרדי המתון, זה שאהבת ישראל בליבו, תורת ישראל אומנותו ויחד עם זאת מבין שבמקום ובזמן שבו אנו חיים ועם כל הכבוד לקיום הרוחני שבלעדיו אדם מפסיק להיות אדם, דרוש לנו גם צבא חזק כדי להבטיח את קיומנו הפיזי.

אפילו כחילוני גמור, גם אני אהיה בקרוב בין המסובים אל השולחן בסדר הפסח, ואף על פי שאזמר "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם", ייצא לבי אל שליחי-המצווה שנמצאים על משמרתם, חלקם ממלמלים "פסח, מצה ומרור" כדי לצאת ידי חובתם ואולי אף נוגסים במצה מרוחה בחרוסת כדי להרגיש מעט מטעמי החג, גם אם טעמם מהול בניחוח שמן רובים.

אם מישהו מבין הקוראים הנכבדים יכול להניח עכשיו את ידו על לוח ליבו ולומר שלדעתו הוא אדם טוב יותר ויהודי טוב יותר מהם, אין לי אלא להיפרד גם ממנו לשלום. דבריי מכוונים אפוא למי שקרא וזע באי-נוחות על הכיסא, למי שמבינים שמדובר בבעיה אמיתית שיש לה שני צדדים, למי שיודעים שיש כאן מציאות שחייבת להשתנות בטרם הקרע יהיה גדול מכפי שניתן יהיה לאחות.

כשם שיש דעות קדומות בקרב הציבור החילוני בנוגע לחרדים, אני בטוח שיש גם דעות קדומות הפוכות. את חלקן אני מבקש להפריך: אני מבטיחכם נאמנה שאין בלבי שנאה לחרדים באשר הם חרדים. יחד עם זאת, יש לי מחלוקת קשה עם חלקכם.
מי שסבור שהמחלוקת הזאת היא בעיה של צד אחד בלבד, אינו יודע מה הוא שח, וברשותכם ניקח כאן הפסקה קלה מן הדיון העקרוני ונפסע יחדיו במחוזות הפרקטיקה:

בחיוך צפיתי בראש הממשלה, בנימין נתניהו, מתראיין לאחת מתחנות הרדיו החרדיות ומספר איך נחמץ ליבו נוכח ה"סנקציות" שתובע החוק להטיל על מי שלא יתגייסו לצבא: "אני לא בעד להעניש מישהו בגלל שהוא לומד תורה" פסק ראש הממשלה ואני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות ולא רק מפני שהוא היה ראש הממשלה שחוקקה את החוק האמור.

מעבר לעובדה שמדובר בדמגוגיה לצרכי בחירות (הרי לנתניהו - שלא מזמן צוטט כמי שהזמין חשמלאי לביתו ביום-הכיפורים, כלל לא אכפת מלימוד תורה, אלא מהישרדותו הפוליטית - אני מקווה לפחות שזה ברור לכולנו, בלי קשר למקום שבו אנו נמצאים בויכוח הזה), הרי שבהקשר הזה נתניהו עלול להתברר "לכם" (סליחה על ההכללה) כמסוכן מלפיד: לפיד (ואני כמובן לא מוסמך לדבר בשמו, אך זו תחושתי) מציף את הבעיה ומתכוון לנהל מולכם מלחמה על מה שנתפס בעיניו כעקרוני, אבל לפיד יסתפק גם בפשרה במיוחד בכזאת שתאפשר לכולנו לחיות בכבוד הדדי ומתוך ערבות הדדית (ומיד נגיע למחירה של זו).

עבור בוחרי נתניהו העניין מורכב יותר: הם אולי לא מרימים את דגל "השוויון בנטל" כפי שמכנים אותו ב"יש עתיד", אבל במידה רבה ועל אף שאפשר לאפיין את מצביעי הליכוד כ"מסורתיים" יותר, הם קרובים לחיילי "גולני" למשל, הרבה יותר ממצביעי "יש עתיד" וכשדעתם תתהפך עליהם (וזה יקרה במוקדם או במאוחר), המחיר שייתבע מכם לשלם יהיה גבוה בהרבה.

אני מקווה שתסלחו לי על הגיחה הקטנה לתחום הפרקטיקה, אבל הייתי חייב לחלוק עמכם את תחושתי ולומר לכם שמי שנדמה לכם כרגע כאויב הגדול ביותר של הציבור החרדי עוד עשוי להתגלות כשותף נוח שאיתו תוכלו לסלול נתיב שיגן גם על תורת ישראל וגם על גבולותיה, אבל ברשותכם נניח לפוליטיקה ונשוב למישור שבין אדם לחברו.

יהדות אינה מילה גסה עבור החילוני: גם חילוני גמור יודע שאלמלא דבקו יהודים באמונתם, לא היינו נמצאים כאן עכשיו (השאלה היא האם העובדה שאתה מעריץ את סבך, גורמת לך בהכרח לרצות להיות ולחיות ממש כמוהו). מה שחורה לרובנו הוא הרצון לאכוף על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה ואני לא מתכוון לגיוס לצבא, אלא דווקא לאי הגיוס.

אני לא יודע כמה מכם מודעים לכך, אבל גם תחומים פחות חשובים מיהדות, זוכים להקלות מיוחדות מטעם הצבא: ספורטאים מצטיינים, מוסיקאים מחוננים וכך הלאה – זוכים לשירות צבאי שלעיתים הוא סמלי בלבד, מתוך הכרה שתועלת גדולה יותר תצמח לחברה אם לא ייאלצו לזנוח את אומנותם למשך שלוש שנים. הם עדיין מצווים להתגייס, אבל הצבא מאפשר להם שירות שמסייע להם לטפח את כישרונם הייחודי. קל וחומר שכך ראוי להיות גם כשמדובר בתלמידים חכמים: העלית שבין לומדי התורה, כפי שיגדיר מי שמוסמך לכך (אין לי כל רצון או יכולת לשים את עצמי במקום הזה), תשמור על הגחלת בעבור כולנו (והרי זו הייתה מטרתו המקורית וההיסטורית של הפטור לבחורי הישיבות).היתר ישובצו לשירות בהתאם לכישוריהם ויכולתם.

‏יותר מדי מלל נשפך לטעמי על מידת התאמתו של צה"ל לחיילים חרדיים. יכול להיות שאני נותן בכם אמון גדול יותר מכפי שאתם מאמינים בעצמכם, אבל בהנחה שנושאים כמו כשרות למשל או שמירת שבת בכל נסיבות שאינן מוגדרות כ"פיקוח נפש" הן משימה קלה, הרי שאני נותן קרדיט לחינוך שלכם שבו אתם כה מתגאים שלא יקרוס באחת כתוצאה מהחיכוך באוכלוסייה חילונית. חלק מהחוקים הקיימים כבר ממילא בצבא, עשויים אפילו להפתיע אתכם לטובה. הידעתם למשל ששהות של חיילים גברים בשטחי מחנות צה"ל שהוגדרו כ"מגורי נשים" היא עבירה חמורה על חוקי הצבא? וזו כמובן רק דוגמא אחת מני רבות.

רוצה לומר, על הרוב אפשר להסכים. יחד עם זאת, מי שלא ירצה לנהל אתי אפילו דיון במטרה להגיע להסכמה, אני עלול לחשוד בו שאולי מה שמפחיד אותו הוא לא שמירה על התקנות ההלכתיות שנחוצות כדי לאפשר לחרדים לשרת בצבא, אלא הרצון שילדיי שלי יוסיפו לשרת בו, בעוד ילדיו שלו יהיו פטורים מן השירות.

לבי לא גס בקונפליקט שמסעיר אתכם, אבל אני יכול להבטיח לכם שיש כאן לא רק מחיר שהציבור החרדי ייאלץ לשלם, אלא גם תמורה – ובעיני היא תמורה אדירה! החיכוך בין הציבור החרדי לחילוני ישפיע על שני הצדדים בכך אין לי ספק.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

במילים אחרות: לא רק הילדים שלכם ייחשפו לרעיונות שונים מאלה שהכירו בבית, אלא גם הילדים שלי. כתוצאה מהפסקת "המלחמה" בין שני שבטי-ישראל הללו, יהפכו חלקים גדולים בציבור החילוני, כאלה שהיום מוכרחים "לבחור צד", לקשובים ופתוחים יותר לקולה של היהדות. זהותה היהודית של ישראל תתחזק, הפרהסיה תכבד יותר ימי חג, מועד ושבת ומסרים של אהבת-ישראל (שלא אחת יצא לי לשמוע מפי חרדים), יזכו לאוזן קשובה בהרבה. מהבחינה הזאת לפחות, מה שיש לכם לתרום לחברה הוא גדול בהרבה מאשר רק שלוש שנים של שירות צבאי סדיר ועוד כמה שנים של שירות במילואים!.

למען הסר ספק, אני מייחל בכל לבי ליום שבו אף אחד מילדינו לא יצטרף לאחוז בנשק כדי לשמור על קיומנו במקום הזה. או אז, באותו היום, יאחז כל אחד בספר שימצא לנכון: מי שירצה ישנן דף גמרא, מי שירצה – נוסחאות במתמטיקה (ולמי שישכיל לעשות את שניהם, שלוחה כבר מכאן ברכת יישר כוח).

עד שנזכה ליום הזה, עליכם להבין שבכל פעם שמבטי חולף על פני שולחן השבת בביתי, זה שאמור להיות העוגן שלי על רקע הגלים הסוערים של חיינו, אני נזכר בציטוטים כמו "כל ישראל אחים" או "ואהבת לרעך כמוך" ולבי נחמץ.

אז אם אתם באמת אחיי ורעיי, נהיה מוכרחים לפתור את הסוגיה הזאת: המחיר שיידרש כל צד לשלם בגין פתרון היסטורי שכזה עשוי להיות גדול. המחיר שנשלם כולנו אם לא ימצא הפתרון המיוחל, עלול להיות גדול שבעתיים.

]]>