מה זה לשבור? בקטנה.

פרוסה עם ממרח הס מלהזכיר ביום צום זה.

כבר עברו קצת יותר משנתיים מאז ילדתי את הפעוט האחרון וזה כמה חודשים שאין לי תירוץ אמיתי.

פשוט נורא קשה לי לצום אז אני צמה בין ארוחה לארוחה והולכת עם פרצוף מתענה ואם תשאלו את בעלי זה מספיק , בהחלט. ובכלל רק מי שקוראים לה אסתר צריכה לצום הרי קוראים לזה תענית אסתר לא תענית שושנה או רבקה.

לצום בקטנה כמו שאני קוראת לזה זה גם בשביל שבערב או מחר ישאלו אם צמתי אענה ואתענה שניסיתי אבל כאב לי נורא הראש ובעלי ביקש שאשתה. תמיד טוב לצרף מישהו נוסף לסיפור כך יוצא יותר אמין. מה לעשות באמת לא נעים.

בצהריים לקחתי את הקטנציק מהמשפחתון והוא חזר עם רעשן מלא בסוכריות עדשים מפוצצות שוקולד. בעלי שאל האם הוא יכול לאכול סוכריות בגודל כזה אז ביקשתי ממנו שינסה אחת לראות כמה היא קשה.

הוא הביטי בי וצחק. לא הבנתי מה פשר הצחוק. "יש רק בעיה קטנטנה, אני פשוט בצום". הוא זרק בפשטות ואז הבנתי הבדל אחד ענק בין גברים ונשים או יותר נכון ביני לבינו.

אם אני הייתי צמה אז כל העולם ואשתו היה יודע ושומע על זה והייתי מתקשרת לכולם ומודיעה על תעניתי ועל סבלי. הייתי שרועה על הספה כל היום. וכל ילד שהיה מבקש משהו היה נדרש לעשות לבד כי "אני צמה".

ובעלי פשוט צם בלי לדבר על זה, בלי לחפור על זה ובלי רחמים. לדעתי אם לא נלווים לכך כל סממני המסכנות זה פשוט לא נקרא שהוא צם. אני למשל עבדתי קשה יותר מכל יום אחר בישלתי כיבסתי למדתי עם הילדים.

זו אכן פולניות לשמה שאם לא צמתי כשהייתי צריכה עלי להעניש את עצמי בצורה אחרת ועונשים לא חסר: אז הנה אוטוטו הולכת לטגן שניצלים לשבירה אמיתית של בעלי ותודו, אני באמת צדיקה נסתרת הדואגת למשפחתי. הרי אם הייתי צמה וחסרת כוחות הייתי מסוגלת לדפוק כל שניצל דק דק כדי שיצא לו טעים?

]]>