היא נושקת לגיל השמונים הוא כבר עבר את גיל השמונים ובכל זאת הגברת נראתה נחושה, צלולה והחלטית. שאלתי אותה מדוע? "אף פעם לא אהבתי אותו, התחתנו לפני יותר משישים שנה בשידוך, את יודעת איך זה היה מקובל פעם. האמת היא, שהוא בסה"כ בנא"ד טוב, אבל הוא טיפוס מאוד אדיש ויבש ואני אוהבת את החיים , אני אוהבת לצחוק, לשמוח, לצאת, לטייל. יש לו פרצוף של תשעה באב כל הזמן ולי זה כבר נימאס" .

שאלתי את הגברת למה רק עכשיו היא נזכרת שהיא רוצה להתגרש? הגב' נאנחה, " אף פעם לא מצאתי את הזמן הנכון להתגרש, פעם כי התביישתי, את יודעת בחוץ לארץ זה לא היה מקובל בכלל. אח"כ בגלל הילדים – כי הוא היה אבא טוב. אח"כ בשביל הנכדים כי הוא סבא נפלא וזהו עכשיו כשכולם כבר גדלו אני יכולה להרשות לעצמי להתגרש בלי לפגוע באף אחד. אני לא יודעת כמה שנים יש לי בעולם הזה , אבל אני רוצה למצות את השנים הללו עד תום".

סיפור הזה הוא סיפור בהחלט נדיר, יש אנשים שכלל לא זוכים להגיע לגיל מופלג שכזה צלולים ובכל זאת סיטואציה קיימת. בעבר, מקובל היה לחשוב כי כאשר בני זוג חיים ביחד 30 שנה ומעלה ניתן היה לראות בהם כסיפור הצלחה. הנחת היסוד היתה כי הזוג ימשיכו לחיות יחד עד שאחד מהם יסיים את חייו בשיבה טובה.

בשנים האחרונות הביטחון הזה מתערער, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משנות ה־60 ועד אמצע שנות ה־80 רק כ־2% מבין המתגרשות היו נשים מעל גיל 50, ומבין הגברים שיעור בני העשור השישי עמד על כ־.3% אלא שנתוני 2007 משקפים מצב אחר לגמרי: כמעט 7% מבין המתגרשות ו־8% מבין המתגרשים כבר ציינו יובל ללידתם.

כאשר אני מטפלת בתיקים של אנשים ונשים המבקשים להתגרש בגיל השלישי חשוב לי לדעת מדוע אנשים אילו קיבלו את החלטתם רק עכשיו. הרי על פי רוב, אף פעם לא היה להם טוב האחד עם השנייה והם סוחבים על גבם שנים של אכזבה ולעיתים אפילו סבל. הופתעתי לגלות כי הרבה זוגות מתגרשים בגיל שישים, רק מהסיבה שלא היה להם האומץ לעשות זאת בגיל ארבעים. בגיל שישים אנשים מוצאים עצמם במצב אישי שונה משהיו בו בגיל ארבעים. אחרי שהילדים מסודרים, המשכנתה נגמרה והקריירה כבר מבוססת, אנשים מתפנים לחשוב על מצבם ומגיעים לשלב שבו הם לא רוצים לחיות את השנים שנותרו להם 'בשביל' המשפחה ו'בשביל' הקריירה.

סיבה נוספת שבעטיה אנשים בגיל השלישי מקבלים החלטה להתגרש טמונה בהעדר התקשורת בין בני הזוג אשר עם עזיבת ילדיהם המשותפים את הקן, חוסר התקשורת אשר היה מנת חלקם כל השנים, מקבל מדים אחרים, גדולים ועצומים יותר. פתאום בני הזוג נעמדים אחד מול השני כשאין ביניהם מתווכים. לאורך השנים היו נושאים משותפים שחיברו ביניהם – הם החזיקו את המשפחה והיו עסוקים, ולכן התייחסו פחות לסדקים בקשר. אבל כשכולם עוזבים את הבית הם פתאום צריכים להסתכל על האמת, וזה לא דבר פשוט. פתאום זה רק אתה ואני, ואנחנו בני שישים פלוס, והשלב בו נהיה אנשים מבוגרים, שהיה סוג של עתיד רחוק, נעשה קרוב וכבר לא ניתן להתעלם ממנו.

גירושים הם אף פעם לא דבר קל, אך בגיל השלישי, מתברר, לפחות הצד המעשי של התהליך הופך פשוט יותר. להתגרש כשיש ילדים קטנים בבית וכשיש מחויבויות כספיות כבדות, ופתאום צריך לנהל שני בתים – רגשית וכלכלית – זה קשה מאוד, גם לזוג וגם לילדים. בגיל שישים אנשים בדרך כלל מבוססים יותר, הילדים גדולים יותר-מה שמקל מאוד על הסיטואציה.

גירושין בגיל השלישי, מתאפיינים במינון אחר של אמוציות, בדרך כלל פרידה הינה סממן לבחירה, ולא לפאסיביות או חלילה גזרת גורל. אחד הדברים המרכזיים אשר הופכים יוצרים מתחים בהליך הגירושין הם רכיב המזונות , משמורת והסדרי הראיה. כאן המקרה הוא שונה, מרגע בו הילדים כבר אינם חלק מהסכם הגירושין וכנגזרת כך המזונות, נותר למעשה להשלים עם התהליך, ולחלק את הרכוש וזכויות הצדדים אשר נצברו לזכותם לאורך השנים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

פעמים מגיעות אלי נשים אשר הגיע לכלל החלטה כי הן רוצות להתגרש אך הן פוחדות. נשים נחשפות לשיח השגוי מיסודו כי כאשר הן מקבלות החלטה להתגרש הן תישארנה בודדות וחסרות כל וכל הרכוש אשר נצבר במהלך השנים יוותר לבעל. קיימים מצבים בהם נשים בגיל השלישי נסמכו כל חייהן על הפנסיה של הבעל ולעת זקנה חוששות להגיע למצב בו הן נותרות ללא כל זכויות ומקור הכנסה בגילן.- הנחות אילו אינן נכונות כלל מאחר והרכוש יחולק בין הצדדים גם אם הוא רשום על שם אחד מבני הזוג או נצבר על ידו.

כיום חלוקת הרכוש יכול להיעשות בשני אופנים: זוגות שנישאו עד שנת 1973 יחול עליהם עקרון הלכת השיתוף מדובר בשיתוף קנייני מיידי. לבן הזוג קמה במהלך הנישואין זכות קניינית בכל רכוש אשר נצבר במהלך חייהם המשותפים של הצדדים, ולכן הוא יכול לדרוש את חלקו בכל עת. ועל זוגות שנישאו לאחר שנת 1973 יחול עליהם עקרון איזון המשאבים מדובר בשיתוף אובליגטורי דחוי לפיו במקרה של פקיעת נישואין עקב גירושין, או מוות, קמה הזכות של בן הזוג לחלקו ברכוש המשותף.

כתפיסת עולם, אני תמיד ממליצה על סיום היחסים והסדר המחלוקות המשפטיות בדרך מכובדת של גישור. מודל הגישור מאפשר מטיבו וטבעו הנמכת להבות, העברת השיח לשיח עם יכולות התבטאות והכלה, כאשר כל צד מביע את עצמו בצורה מכובדת.

לעומת זאת, ניהול הליך בבית המשפט הינו ארוך יותר, התוצאות שונות, והצדדים חשים כ'מובלים' ולא נוטלים אחריות על חייהם בבגרותם. גם עלויות ההליכים גדולות יותר, כאשר כל צד מממן לעצמו ייצוג משפטי מאותה קופה, הרי שברור שהנזק המצטבר יגרום לחסרון כיס אשר יפגע בשני הצדדים.

הכותבת הינה עו"ד העוסקת בתחום דיני המשפחה . אין באמור יעוץ משפטי או תחליף לו.

]]>