לפעמים בחיים אנחנו מרגישות מאוד קרובות לאדם אחר. יכול להיות שמדובר באחות, חברה קרובה או גיסה. אנחנו שוזרים את חיינו בחייה ויודעים על כל פרט בחייה האישיים והזוגיים.

גם רשמים על הילדים את מחליפה איתה כמעט יום יום. לא תמיד הבעלים בתמונה אבל את והיא קרובות מאוד. כשחלילה היא נקלעת למשבר אולי אישי או זוגי או למחלה האינסטינקט הראשוני הוא להושיט יד, להוציא מהבור.

ההזדהות הינה טוטלית והאהבה והאכפתיות גדולים מלהכיל. את מנסה לעזור לה בכל דרך אפשרית. עסוקה בלחשוב עבורה על אופציות לפתרון ואפילו בוכה עימה על מר גורלה.

אפשר לדמות את זה לאדם ששוחה בנהר ומרגיש שהמים סוחפים אותו, החבר שלו נמצא מחוץ למים ושומע את קריאותיו לעזרה. באמת האינסטינקט הראשוני הוא לקפוץ למים ממש ולנסות להצילו. אבל אז רוב הסיכויים שהוא יטבע יחד איתו.

דווקא היכולת לעמוד על החוף ולהביא משוט שיוכל להחזיק בו יציל אותו. קפיצה למים אכן תביא להזדהות "זוגית" מלאה אך לאבדן של השניים . עדיף אם כן לנסות לעזור תוך לקיחה של צעד לאחור מתוך התבוננות ולא התרחקות כדי לעזור באמת.

הרי אדם שנמצא במשבר רואה רק שחור ורק מה לא טוב. מי שנמצא לידו אל לא להסתכל בזוית הזו אלא עליו לעודדו ולהביא עימו רוח חיובית. דווקא "עמידה על החוף " תביא להצלה אמיתית, לראייה אמיתית של המצב וליכולת לעזור באמת.

בל נשכח שלא תמיד יש לנו את היכולת לעזור, הקירבה מתעתעת בנו, איננו כל יכולות. לרוב כדאי להפנות לאיש מקצוע מתאים שהוא גם אובייקטיבי וגם יש לו הכלים והניסיון לטפל בבעיה.

לעיתים כל מה שחברתך צריכה זה שתקשיבי לה בלי עצות, בלי מוסר השכל ובלי חוכמות:פשוט להביט לה בעיניים עם הרבה אמפתיה בלי לחתוך את דבריה ובלי להפנות את זרקור השיחה אלייך.

רק לשבת איתה על כוס קפה חמה ומהבילה ולהקשיב לה באמת בלי להגיב, בלי לשפוט, בלי לבקר, בלי לנסות להציל אותה מטביעה. דווקא בצורה זו היכולת להציל אותה תהיה הרבה יותר יעילה ומיטיבה.

]]>