ערך השויון בחברה ההדמוקרטית מתייחס לשויון במעמד, ערך וזכויותיהם של בני האדם. כתוצאה מהגדרה זו כל אדם שוה למישנהו ללא הבדלי מוצא, גזע, מין, גיל, השקפת עולם והשתייכות לקבוצות פוליטיות למינהם.

הנחת היסוד הזו ביחס לשויון קובעת כי אין אפשרות לקיים חברה צודקת והוגנת כל עוד קיימים פערים בין אזרחיה.

בישראל ערך השויון קיבל ביטוי הולם בהכרזת העצמאות: "מדינת ישראל תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדלי דת, גזע ומין", וגם באמצעות חוקים המביאים את עניין השויון לידי ביטוי.

אף שהזכות לשויון פרושה שאין אדם עדיף על אחרים ואין להפלות מטעמי דת, גזע ומין, ברור שבני האדם אינם שווים מבחינות שונות, באשר הם נחלקים לעניים, עשירים, נשים, גברים, בני דתות ולאומים שונים. לקבוצות בעלות מאפיינים יחודיים ועוד.

לעיתים נדרשת אפוא הבחנה (הבדלה) מסוימת בין אנשים, לצורך הגנה עליהם או לשם קידומם.

האם הבחנה בין אנשים היא אפליה פסולה או הבחנה מוצדקת?

בג"צ הסביר כיצד יחס מועדף לקבוצות מסוימות אינו נחשב כפגיעה בעקרון השויון והוא בגדר הבחנה מוצדקת. מקובל לומר שיחס שווה בין שווים הוא בגדר אפליה פסולה, כמו יחס שונה אצל שונים.

לדוגמא: הכבדת נטל המיסים על בעלי הכנסות גבוהות בהשוואה לבעלי הכנסות נמוכות, או הקלות למשפחות ברוכות ילדים, הטבות שונות לחיילים משוחררים וכדו' - אין בהם משום אפליה פסולה אלא דוגמאות אלו הם מהוות דוגמא ליחס שונה שניתן להצדיקו בטעמים של יחודיות לקבוצה מסוימת.

העדפה מתקנת היא יחס שונה ומיוחד שנועד לצמצם פערים ולשפר את השויון כך למשל: יחס לא שיויוני בצורת תמיכה זמנית לחברי קבוצות שחוו קיפוח חברתי בעבר כמו נשים, עולים וכדו' ומטרתו לגרום לכך שמצבן של קבוצות מופלות אלו יתייצב וישתווה לכלל האוכלוסיה.

הגדרות אלו המעוגנות בחוק אמנם מסבירות מהו שויון באופן טכני וכיצד ניתן להשיגו. אבל שויון מהותי לא יהיה ניתן להשיג לעולם. עקב השוני המולד בין כלל האנושות וביחס לשויון המתבקש, לכן לפני שזועקים בקול לשויון כדאי לדעת מהו.

]]>