במזרח העיר, בצל המסגדים, מוסלמים חובשים כאפיות משובצות בשחור או אדום וחשובי הערבים חובשים כאפיות לבנות. נשים וילדות חובשות רעלות.

במאה שערים ובשכונות החרדיות גברים מתהלכים בכובעי קנייטש, כובעים עגולים ושטריימלים עם השתייכות כזו או אחרת כשנשותיהם חובשות שביסים או פאות. בתווך צועדים כמרים ונזירים חובשים כובעים שונים ונזירות מכוסות ראש.

העיר שחוברה לה יחדיו נראית כמו פסטיבל חגיגי במקרה הטוב וקרנבל בינלאומי במקרה הטוב יותר. מגוון של אנשים, יתרת דתות וזרמים והרבה מאד כובעים המעידים על השתייכות האדם לדתו ולמעמדו.

"הכובעים של ירושלים" מתעד בנימה אישית על ידי קריינות של היוצר, נתי אדלר, את מגוון הכובעים הבלתי אפשרי החבוש מעל ראשי ההמונים בירושלים, דרכו ניתן לראות פסיפס תרבותי המצטנף בשולי הכובעים. אדלר ממשש את הבורסילנו בחנות כובעים בגאולה, עוקב אחרי יצירת הפאר והשטריימל, חודר את הכאפיה והרעלה ומנסה להוציא שפנים מכובעי דתות אחרות. היוצר מנסה לרדת לעומק העניין שבין המראה החיצוני לאמונה הפנימית כסממן דתי, תרבותי, מעמדי ומגדרי.

כיסאו של סרט - עלילתי או דוקומנטרי - עליו הוא יושב הינו התחקיר. התחקיר נעשה החל מהרגע שהרעיון נוקש בדלת מוחו של האמן ועד שהסרט ערוך וכמעט מוכן להקרנות. ככל שהתחקיר מעמיק, נכון, אמין ומדויק כך הסרט יציב, איכותי ואותנטי.

סרט שהתחקירן שלו התבסס על ויקיפדיה וחיפוש בגוגל, סביר להניח שלא ימצא את עצמו במנועי החיפוש בסופו של דבר. האינטרנט כיום יכול להוות את נקודת החיפוש הראשונה, לעומת פעם, אך המשך התחקיר חייב לעבור בספריות, ארכיונים, ראיונות עם אנשים והיכרות עם השטח.

צפייה בסרט "הכובעים של ירושלים" מלמדת על תחקיר עומק שעשה היוצר טרם יצא לצילומים מרתקים ברחבי ירושלים. הוא למד היטב את אבולוציית השטריימל, איך זנבות שועלים מועלים כקרבן על מזבח התעשייה שהחל כגזירה בלבישתו כדרך ביזיון ותושייתם של היהודים באירופה להפוך אותו לכלי מפואר שעולה הון.

הוא נכנס לשכונות החרדיות כדי להבין את ההבדלים בין הקנייטש לכובע הירושלמי, פסע אל תוך מנזרים וחקר את סמטאות הרובע המוסלמי. לאחר שחקר, דיבר עם אנשים, שאל, קרא, התוודע וראיין את בעלי הדתות השונות הוציא צוות צילום כדי לתעד את אותם אנשים החיים בירושלים.

נלחמים כבר אלפיים שנה למי היא שייכת כדי לומר לצופים משהו על ה(חוסר) קשר בין חיצוניות לפנימיות, כמו אותו יהודי חרדי המעיד שזה רק לבוש, זה לא אומר כלום לגביו. ולעומתו ילדה ערביה החובשת רעלה כמעט אטומה חשה בזה צניעות והגנה. הסרט מקשר בין רוחניות לגשמיות, בין פיזי למטפיזי, בין מסורת עתיקה לשמירת צביון הדת או העדה.

על אף היות הסרט סרט נושא, מכניס היוצר נימה אישית ודרך קריינות מספר ומסביר, שואל ומשיב למרות שאינו משתייך לאף אחת מהאמונות, מה שמאפשר לתחושת מצלמה מתבוננת ולפס קול מעורב.

]]>