את לאה הכרתי מילדותי, החיוך היה חלק בלתי נפרד מאור פניה, עד אשר נשואיה עלו על שרטון.

את לאה, אמא לחמישה פרחים, ליוותי במסע ובמשא הליכי גרושיה, קשה היה לה ונזקקה לכתף תומכת ולאוזן קשבת.

לפני חודש צילצלה לספר לי בכאב אודות אבי ילדיה שעומד להתחתן.

היה קשה לה להפריד בין השכל לרגש. כאב העבר והתמודדות התעצמו בהיוודע לה שהגרוש שלה עומד לשאת אישה, כאבתי בשבילה.

עבר חודש מאז שיחתי האחרונה עם לאה.

במסלול קניות שגרתיות של יום חמישי, מצאתי עצמי עומדת כמו כולם בתור לקופת הסופר.

לפתע חשתי טפיחה על שכמי, הבטתי לאחור, והבחנתי באחת ממכרותיי, זכרתי שהיא גרושה.

אבל משהו בפניה היה קצת שונה ממה שהייתי רגילה לראות אצלה.

מתג המבט הכבוי שהיה לה כמו נלחץ על מתג של אור, פניה קרנו, הופעתה הצביעה על שינוי.

לא התאפקתי, שאלתיה בעקיפין אם זכתה בלוטו לאחרונה שככה היא זוהרת,

"כן!" השיבה לי ללא ניד עפעף, "זכיתי בפיס".

"בפיס??" עיניי התעגלו בתדהמה.

"התחתנתי במזל טוב" (לא תאמינו עם מי? החתן הוא לא פחות ולא יותר הגרוש של לאה).

שמחתי עימה עד מאד, הקץ לבדידותה הגיע, שהרי גם לא טוב היות אדם לבדו.

אך באותו רגע חשתי כשחקנית על בימת בית הספר של החיים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הארתי פניי ואף הרעפתי איחולי ברכה והצלחה.

שמחתי עבור הנשואה הטריה מחד, שהרי הגיע העת לומר די לסבלה והתמודדותה הלא קלים, ובהחלט שהגיע העת שיהיה לה שמחה אמיתית על ימים לא קלים שחוותה.

אך לא אכחיש שבד בבד בתוכי הרגשתי כאב או צביטה עבור (לאה) החברה הגרושה, שכביכול ממשיכה להתמודד עם כל המשתמע לעומק של סטטוס ה"לבד".

איזה עולם...איזה עולם,

יש דברים נסתרים, לא נבין, לא נדע, אולי טוב שכך.

לפעמים החיים מביאים אותנו להסבת מקצוע של שחקנות מבלי שנרצה.

הרי לכלה הטריה שזיקוקים בעיניה לא אספר על חברתי שסבלה, ואת הגרושה שסובלת לא אשתף בשבעת רקיעי האושר בהם מרחפת מכרתי.

שני צדדים למטבע, משני צידי המסך זה טבעו של עולם!

]]>