כמי שרחוקה מהפוליטיקה המוזהבת וסכסוכי הירושה, אני מרשה לעצמי לצפות ב"זמן פונוביז'", סרטו של יהונתן אינדורסקי, ובמקום לעקוב אחרי עדשת מצלמתם של עיתונאים ואנשי פקה-פקה, לראות את פונוביז' דרך עדשה אומנותית, סבלנית ומעוררת השתאות.

אינדורסקי הינו בחור ישיבה שלמד בפונוביז' בעצמו והחליט לחזור ולתעד את דרכיו של בן ישיבה, שיעור כללי, שידוכים והווי שאין בשום מקום אחר.

כשבמאי יוצר סרט מתוך עולמו, אין אף אחד בעולם שיוכל לומר "הייתי עושה זאת טוב יותר" – מה שלך יש להגיד, אין לאף אחד אחר. וזו הסיבה שקרנות קולנוע בישראל כיום מעדיפות לתמוך בחומרים אישיים.

אם החלטת להגיש הצעה לקרן שתתמוך בך כלכלית לשם יצירת סרט, אחת הדרישות היא לכתוב "הצהרת כוונות" – מסמך שממנו עולה מדוע את/ה רוצה לעשות את הסרט, למה דווקא את הסרט הזה ומדוע דווקא עכשיו.

כלומר, איפה את/ה בכל הסיפור?

אין ספק שבמהלך יצירת הסרט "זמן פונוביז'" הייתה משמעות לכך שיהונתן היה תלמיד ישיבת פונוביז'. סביר להניח שבמאי, מוכשר, וותיק ובעל רזומה עשיר של סרטים לא היה מקבל את אותו גב כפי שקיבל אינדורסקי.

הוא בא משם, הוא מכיר את השפה. הוא זה שידע איך לדבר עם ראש הישיבה, מה לשאול את הבחורים שמצטלמים ולתעד בנועם, ברגישות, מתוך תחושת שייכות את הדילמה. האם להזמין חידושים אל עולם הישיבה, או להמשיך לשמר אותה כפי שהיא עשרות בשנים.

ולמרות זאת, "זמן פונוביז'" אינו סרט אישי אלא סרט נושא. הנושא הוא פונוביז' - ישיבת יוקרה, ו'יוקרה' בעיניו של צופה חילוני ממוצע תתפרש כמזרקה בלובי, חדר אוכל מפואר, אולם לימודים מאובזר וחדרי שינה בעלי תנאים אופטימאליים.

למעשה הוא מגלה ערימה אינסופית של מגבעות וחליפות (איך כל אחד מצליח למצוא את הפריטים שלו, למען השם?), מאות בחורים קמים על רגליהם כשר' גרשון נכנס למסור שיעור, מזון דל וחדרים צנועים עם ריהוט מינימאלי.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

יוקרה? מה גורם לבחורים לרצות להגיע ללמוד בה? השתמטות מצבא, פרזיטיות ואי שוויון בנטל? עבור לחם צר ומים לחץ? היוצר מצליח, בין אם התכוון ובין אם לא, להעביר את התחושה שיש כאן משהו מעבר, משהו גדול, מהותי שמצליח לשרוד שנים באותה מתכונת.

הסרט אמנם עוסק בעולמו האישי של היוצר, אך היוצר עצמו לא נמצא בתוך הסרט, אף לא כקריין. יתכן שאחת הדמויות מגלמת את בן דמותו של הבימאי, כשהוא היה בן ישיבה אך אנחנו בתור צופים, לא מודעים לכך.

כיוצר/ת, השאלה אם להשתתף בסרט כדמות, לספר סיפור אישי ולחשוף את הנפש אל פני השמש, בפרט בציבור החרדי היא שאלה שמעוררת חרדה וסיוטי לילה.

כי אם כן, מה יגידו? מה יעשו? מה תהיינה ההשלכות? מה יהיה עם הילדים? עם ההורים? כנראה לא יסתפקו רק בהשלכת סטנדרים. ואם לא, אין ספק שהסרט יתפספס, כי הסיפור שלך הוא לא הסיפור של אלף ומאתיים שונאים ומחבלים.

]]>