כדרכם של חיי הנישואין להכנס לסוג של שגרה. ככל שמספר הילדים והשנים גדל ההתעסקות הינה באמצעות מטלות הקשורות בבית והילדים.

תשומת הלב הזוגית מופנית לילדים ולבעיות יומיומיות וכלכליות החוסמות תקשורת אמיתית וישירה. לפעמים עד כדי מצב בו כל אחד מבני הזוג מרגיש כי הוא חי עם שותף לדירה.

גם יכולת זו אין לבטלה כי המסוגלות לחיות יחד גם כשותפים הינה מעולה. אבל כדי להחזיר לזוגיות את אלמנט החיבה והקשר ולא להישאר רק שני שותפים הדואגים לילדים יש לחזור לימי בראשית ולהתמקד בבנזוג ולא לצפות שהשני יזום.

נשים רבות אומרות למה אני צריכה לעשות מדוע שלא הוא יזום. היעלה על הדעת שבגלל מחשבה קטנונית זו תרחיקי עצמך מבעלך?

גם בני ישראל לפני שיצאו ממצרים כשנגזר עליהם להשמיד את כל הילוד, היו הנשים שהיו מטפחות עצמן לבעליהן למרות הגזירה. מצרים מלשון מיצר כלומר לצאת מצרות המוחין.

אין צורך בפעולות גרנדיוזית. לאט אך בהתמדה ניתן להתייחס לבני הזוג ולתת לו תחושת שייכות לא רק משפחתית אלא זוגית. בקיצור לשחזר את תקופת החיזור.

להשאיר בבוקר שוקולד בצורת ליד המיטה עם פתק נחמד, לצלצל כך סתם באמצע היום ולשאול מה נשמע, להציע כוס תה. ללכת לטייל יחד ולשוחח בלי הילדים וגם לא לשוחח עליהם. לקנות מתנה קטנה המבטאת חיבה.

לא לשאול מה הוא עשה למעני, היום אלא מה אני יכולה לעשות למענו. כמו שכתוב אחרי המעשים נמשכים הלבבות וכמובן שכל פעולה שלך מושכת פעולה מצידו.

בכלל כל מה שצריך כדי לנער ולאוורר מעט את מדף הנישואין במיוחד לפני פסח זה חיוך נקי הבא מתוך הלב.

]]>