בימים האחרונים הרגשתי מינימום מזכירת מדינה.
כל שעה צלצול טלפון בנושא שונה ממפלגה אחרת, הרגשתי כאילו נבחרתי לעבוד אצלם מבלי שבחרתי בכך (שלא לדבר, שמשכורת על כך תתקבל אולי בסבב בחירות הבא וגם אז סכוי שלא).

מטה ג' מבלי לשאול, מינה אותי בתפקיד לא רשמי כיושבת ראש שכונה, לדאוג להעיר את הישנים שילכו להצביע בקלפי ויקיימו בכך מצוות היום וכל אשר יורוך.

אנשי ש"ס בכלל הסמיכו לרבנות את אחי, שעלה השנה לדרגת מצביע, התקשרו לשאול אם הרב ישראל (כולה בן 18) זקוק להסעה לקלפי.

המגוחך שאף ללא התערבותם וללא כל פרוטקציה, שימשתי במעוני על תקן שרת חוץ ושרת פנים. ממונה על תיק האוצר, ואף על תיק החינוך.

האמת? הבחירות הללו הפליגו רחוק בחפרנות לעומק, ראיונות, ג'ינגלים, סקרים, טלפונים חפרניים ושאר מיני מטעמים ללא כל מציאת מאגר נפט משתלם בסוף מערכה זו.

ניסיתי לנתב מחשבתי למסלול שיוביל אותי לבחירה הנכונה. הטענתי את נתוני הוויז בנתונים חיובים, והנוף החל להשתקף.

במסגרת עבודתי, רכשתי ידע, נסיון, מקצועיות ומיומנות בתחום עיצוב ועריכת ארועים.

באחד הימים, קיבלתי שיחת טלפון ממארגנות קיטנת נשים, התבקשתי ליסוע כברת דרך לעיר רחוקה (שם התקיימה קיטנת אמהות) ולהעביר הרצאה בנושא עריכת שולחן, מדובר בהרצאה לפני מינימום 300 נשים.

המחשבות החלו לרקד בפראות.

לפני 300 נשים? לא, זה לא אמיתי! אני?

כמעט השבתי בשלילה, לא מתאים לי לעשות כמבוקש, אלא שאז צלינדר ראייתי חידד את ציר מחשבתי.

כן! אם הקב"ה זימן לך זאת, את מסוגלת לכך, אחרת לא היה נשלח לך.

טריקת דלת להזדמנויות שהחיים מעניקים לנו זו נעילת דלת לטוב המורעף לכיווננו.

הבחירה שלי בקלפי הדורות: להאמין שמסוגלים.

הבחירה בידכם.

]]>