בזירה שלי, מושגים של בחירה מקבלים משמעות אחרת. בחיים שלי לבחור זה ניצחון וזה לא תלוי תמיד בתוצאה. בגזרה שלי, בקהילה שלי, קהילת המתמודדים, כל יום שבחרנו לחייך, לראות את הטוב, לשיר בקול גדול, זה היום שבו מימשנו את הזכות והחובה שלנו כבני אנוש.
מהמקום שלי, אין יותר מידי משמעות להבדלים בין בני האדם כי ראינו כבר שרב הדומה על השונה. למדנו איך מחלה מצמצמת את כל הלא חשוב ומשאירה אותך עם אמת קטנה וזכה שבה כל מה שנשאר זה רצון גדול לעוד יום של חיים, עוד חיוך של ילד, עוד מעשה טוב, עוד תפילה ובמקום הזה, אין, אבל ממש אין משמעות לצבע של העור או המרקם של הכיפה.
אצלנו המנצחים הם לא אלה שהתפרסמו או קנו תהילה, אצלנו המנצחים אלו האנשים הפשוטים שמבקשים למלא אחר הייעוד שלהם בדבקות בלי נגיעות אישיות, ללא מטרת רווח של כסף או כבוד. אנשים שקמים בבוקר ומושיטים ידיים למתנת החיים ומנצלים כל רגע של כוח כדי להיטיב.
ביום כזה אני בוחרת להיזכר בחברה טובה שכבר איננה. היא לכאורה הפסידה למחלה אבל רק לכאורה כי בעבורי היא המנצחת של החיים. ממנה למדתי להתגלגל מצחוק, לשיר בקולי קולות למרות הזיופים, לפתוח את כל החלונות בבוקר ולתת לשמש להיכנס, להתעורר עם מוזיקה, לסלוח, לחבק את האנשים בחיי ולומר להם בכל הזדמנות כמה שאני מעריכה ואוהבת.
קראו לה שירי ואהבתי אותה מאד והיא איננה. לפני שבועיים הלכה לעולמה בגיל שלושים ואחת.
בחורה צעירה שלכאורה לא הספיקה אבל אני יכולה להעיד שחייה היו מלאים ומיתתה שלמה. כי יש אנשים בני מאה לא יזכו להשאיר בעולם הזה כל כך הרבה חיוכים כמוה.
וככה היא ביקשה, שלא יגידו שהפסידה למחלת הסרטן אלא "חיה חיים מלאים" וזאת גם הצוואה שלה ומהיום שהיא איננה נפער חור בליבי אולם יחד עם זאת, לכל רגע יש משמעות וטעם ובחירה ולכן השבוע ביום רביעי כשהנחיתי השתלמות באשקלון, לא חלפתי על פני הים כמו כל שבוע אלא עצרתי את הרכב ורצתי למים ונתתי להם קצת מהדמעות שלי וצחקתי ובכיתי וידעתי שזה שכואב לי הלב זה אחד מהסימנים בשבילי שאני בחיים.
אז היום הזה אממש את זכותי הדמוקרטית ואבחר בפתק שמרגיש לי הכי קרוב ובאותו זמן אזכור את שירי ואת הבחירה שלה בחיים ואתפלל שגם עלי יוכלו להגיד "חיה חיים מלאים".
