נשמה יתרה של שבת יצאה, נשאה בכנפיה עוד שבעה תמימים עקודים מאש אשר פרצה מקצר חשמלי.

"הצילו את ילדי" זעקה מהדהדת של אמא, רותחת בכאב על אפר חרוך של ילדיה.

אין דבר אשר יצליח להכיל גודל טרגדיה של אמא אשר מאבדת מול עיניה שבעה מילדיה ואין בידה היה להושיעם.

מציאות אימה זו העלתה בזכרוני את גחלי ההסטוריה השותתים של עקודי משפחת שאער מרחובות, אשר יום פטירתם חל השבוע בד' בניסן.

אסון שטרם הצליח היקום לעכלו, והנה שוב בית ישראל נאלצים לבכות את השריפה אשר שרף ה'.

הקב"ה קטף מאיתנו לא אחד ולא שניים, אלא שבעה, לצמררנו.

להבדיל, משב מצמרר זה הוביל את מחשבתי לרוח ימים אלו, והעניק זבנג פרופורציונאלי.

אדי האקנומיקה, הסקוץ' המקרצף ושריקת שואב האבק גרמו לי לא פעם ולא פעמיים, לשמוע בימים האחרונים לשמוע את אנחת קרכצען בסגנון "אין לי כח כבר לנקות" ועוד טרוניות של התבכיינות ללא מחשבה שניה.

קשה לי להכיל התבכיינות אנשים על קושי בהספקי נקיון לפסח או התלוננות על חוסר כח וכדומה.

בפרט כשנודע לי לאחרונה, על מחלתו הממארת של מכר משכונתנו, אברך יקר, אב לשמונה ילדים, אשר נאבק עם זרועות חונקות ומייסרות של מחלה זו.

צער וכאב ניבטים מעיני ילדיו, המשוועים לרפואתו, צעקת דאגה בלי קול זועקת בחלל, "האם יזכה לשבת עם ילדיו בליל הסדר?"

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

קשה להאמין שמחלה איומה זו פגעה בו, וכשחושבים על נסיון ההתמודדות הזה הכל כל כך מתגמד.

טבע עולם להתלונן על שטויות במקום להביט כל רגע ורגע על הטוב הרב הסובב אותנו, ופשוט להודות ולהודות.

כמה חבל שאת הצלצול המעורר שלנו להסתכלות נכונה, אנו נאלצים לקבל מאסון עשן מיתמר או מטרגדיות חיים סובבים.

ולקחתי...והוצאתי.

בתפילה שבמהרה נזכה ל"וגאלתי" ונתבשר במהרה ברפואתן השלימה של האמא והבת: אביגיל בת ציפורה, וציפורה בת אביגיל.

נקודה למחשבה.

]]>