במשך שנים רבות דמיינתי את הרגע המדהים הזה בו יצאנו ממצרים, בית עבדים, אל הגאולה השלימה והארץ המובטחת. הדימיון שלי תמיד לקח אותי למחזות של אושר צרוף והתארגנות מהירה עליזה.

עד שיום אחד התקילה אותי חברה בשאלה לצורך סיפור שהיא כותבת: "תארי לי במשפט אחד את ההרגשה שלך, לו היית עכשיו יוצאת ממצרים". בהתחלה אמרתי לה שזו היתה שמחה אינסופית וכל מה שדמיינתי, אבל אחרי רגע השתתקתי.

דמיינתי את עצמי אמא לכמה ילדים, שהשישייה הקטנה שביניהם בני שלוש, ואולי יש לי אפילו תינוק קטן נוסף. כבר שנה שלימה שאין שעבוד, ולא רק זה - הפחד מהמכות הנוראות שהם קבלו נוטע בי את התחושה שאף אחד לא יעז להרע לנו עוד. אני בטוחה.

כאן הבית שלי שטיפחתי כל כך בשנה האחרונה, כאן החברים של הילדים והשכנות שמלוות לי ביצה או חלב כשאני צריכה. כאן יש לנו פרנסה מסודרת, אנחנו רגילים כבר למזג האוויר, ואפילו הכבשים שלנו מסתדרות לא רע בכלל. פה רופא הילדים שאני סומכת עליו, המטפלת המקסימה שעזרה לי לגדל את השישייה, חוג האמנות של הגדולה שהיא מצליחה בו כל כך, מוכר הירקות שיודע לשמור לי חתיכת דלעת גדולה, והנוף האהוב.

למה לי לחפש בדיוק עכשיו, כשהכל הסתדר ואין שעבוד, וגם לא יהיה בשנים הבאות, מקום אחר?

ולא שיש לי מושג מה זה המקום ההוא. הוא נמצא מעבר לאיזה מדבר. צריך ללכת ברגל, עם כל הילדים, ומי אמר שיהיו שם תנאים נוחים בשבילנו? מי אמר שיהיה לנו טוב? ובדיוק לאחד מהשישייה יש אסתמה, והחול רק יעשה לו התקפי קוצר נשימה. איך נסחוב מספיק אוכל ושתיה? ובכלל - למי יש כוח לארגן את כל המזוודות? אוף!

ומה יהיה במקום החדש זו עוד שאלה. אומרים שזו ארץ מבורכת וקדושה, שאבותינו חיו בה והיא הובטחה לנו. אבל מי אמר שזה אכן כך? בינתיים חלפו שנים ועובדי אלילים חיים בה, הם יוותרו על הארץ מרצון?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אני חושבת כמה אמונה באלוקים הייתי צריכה לגייס אחרי שנה של חיים רגועים במצרים. כמה כוח ואמונת חכמים כדי ללכת בעקבות משה רבינו עם כל בני משפחתי - אל הלא ידוע מבחינתי, ומקווה מאוד שאני יכולה לומר בפה מלא: אילו הייתי שם הייתי נגאלת.

ואם היום היה אחד מגדולי הדור אומר: צאו כולכם מחוץ לאזור הנוחות שלכם, כי כך אמר האלוקים, האם הייתי אורזת את כל הטענות שלי, הקשיים, הרצונות והחסמים, ויוצאת בעקבות דבריו?

או שאולי הייתי ממשיכה בדעותיי בטענות שונות ומשונות: ״הוא לא התכוון כהוראה גורפת לכולם״. ״הוא לא יודע בדיוק מה קורה, הוא ניזון ממה שהעסקנים מספרים לו״. ״המציאות השתנתה היום, זה לא מה שהיה לפני שנה/ים. הוא תקוע בבעיות שחלפו״. ״בעתיד גדולי ישראל יסכימו, אפילו בדיעבד, עם הצעד שלי״. ״יש מספיק רבנים שאומרים אחרת״. או שלל טענות מוכרות כאלה ואחרות.

מזכירה לעצמי שארבע חמישיות מבני ישראל לא יצאו ממצרים, ולא בגלל שום דבר אחר: רק כי זו היתה הבחירה שלהם. ומייחלת שתהיה לי האמונה המספיקה, והכוח לבחור להיגאל.

]]>