ואז מתחיל המבול; "הוא עשה לי", "היא אמרה לי", "היא לא עשתה", זרם מילים בלתי פוסקות וחסרות חשיבות. ה"אין" זועק מכל פינה, החוסר, הריק - אין ביניהם הקשבה, אין ביניהם אמפטיה, קבלת השונות ואהבתה.

כל אחד מהם שקוע בתחושות הנוצרות כאשר שני אנשים לא מסוגלים לתקשר ביניהם למרות ששניהם דוברים את אותה שפה; חוסר אונים, עצבות, תחושה שלא מבינים אותי, לא איכפת ממני, לא שומעים אותי, ייאוש.

קל לפעמים להתאהב בגלוי, במה שנראה דומה לנו, אך אז נבקע ים-סוף ומתוך מציאות אחת של העולם המכוסה ("עלמה דאתכסיא") על ידי הים – נחשף עוד רובד מנשמת האדם, עוד אמונות, ערכים, זכרונות מעצבים, רגשות, עד שמגיעים לקרקעית של העולם הגלוי ("עלמא דאיתגליא"). כי כך בדיוק אירע כאשר נקרע ים סוף לשניים, נגלה הסמוי מן העין.

ולפתע, דווקא העולם הגלוי שאמור לקרב בין בני הזוג הופך לקרב אימתנים על ה"אמת" שכל אחד דורש בלעדיות עליה; "הוא לא מבין אותי" (אם הוא לא מסכים עם האמת שלך זה עוד לא אומר שהוא לא מבין אותך), "הוא לא מקשיב לי" (והאם את מסכימה להקשיב לאמת שלו?), "אי אפשר לדבר איתה" (האם "דיבור" בשבילך זה שהיא תסכים עם כל מה שאתה אומר אחרת....?).

נעלם הים הגדול שכיסה כשמיכה רכה וחמימה על הזוג הצעיר המאוהב, ומתגלים מעמקי הנפש של כל אחד מהם בנפרד הזועקת להכרה, הקשבה, חום, רוך, הבנה וליטוף.

רגע. הלו.

אפשר שנייה שקט בקליניקה? מרוב שאתם צועקים אחד על השני, אפילו אני כבר לא שומעת ולא מבינה כלום רק בליל של האשמות וצעקות. איפה "והיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" שכל הטפל והקושי התגמדו מול גודל האהבה ביניכם?

איך פתאום שנות הציפיה לאהבה של יעקב לרחל מתפרקים מול עיני לרסיסים של שניות שנצרבו בזכרונות וכעת נפתח לו ספר ההאשמות הבלתי נדלה שלכם אחד מול השני?

אמרנו מבול?. יופי. אם נוח לימד אותנו כשיש מבול נכנסים לתיבה בשביל שלא נתכלה, בואו, כנסו פנימה לתיבה יחד איתי, ובלית ברירה 40 יום וארבעים לילה תלמדו להקשיב בשקיקה רבה איש לרעותו.

תלמדו את השונות ביניכם, תכבדו אותה, תאהבו אותה, ותלמדו לגשר עליה ברצון טוב, באהבה ובכבוד הדדי. שונות זה לא איום איראני. שונות זה לא סוף העולם. זו רק שונות. מעצם היותנו איש ואישה אנו שונים זה מזה.

מעצם כך שנולדנו להורים שונים אנו שונים זה מזה, מעצם הגנטיקה שלנו אנו שונים זה מזה, מעצם האמונות והערכים שהתפתחו בנו באופן סמוי בילדותנו ועיצבו את אישיותנו וזהותנו אנו שונים זה מזה, ומעצם המורשת המשפחתית שלנו אנו שונים זה מזה, ועוד ועוד סיבות לכך שלמרות שבחרתם לחיות ביחד – מעולם לא הייתם תאומים סיאמיים.

ויש לי הפתעה גדולה לבשר לכם: גם כשתלמדו את כל רזי הזוגיות ותחזרו לאהוב זה את זה ברכות ובכבוד לא תהיו תאומים סיאמים. גם אם באתם מאותו שורש נשמה, ותחזרו לאותו מקום בדיוק, ים סוף עצום וגדול של הבדלים קיים ביניכם – שמרגע זה ואילך יוכל רק להעצים ולחזק את הקשר.

אז בואו נתחיל מבראשית. מה קורה כשנגלה הסמוי מן העין? אנו פוגשים ברבדיה העמוקים של הנפש, במה שלא הכרנו, בשונה מאיתנו. ואבוי, אמנם בשר מבשרו, צלע מעצמותיו, אך הפוך! איש ואישה היו מחוברים בגבם – כלומר הפכים, ובדיוק כמו בסיפור הבראשיתי בתחילה לא ראו זה את זה אלא עד שנפרדו.

כלומר, גם לנו כזוג לוקח זמן להתרחק קמעה זה מזו על מנת להכיר את השונות, מבלי לחשוש ממנה, אם נלמד את הסוד הגדול של סימני השאלה.

הכרת השונות מתחילה בהקשבה מלאה. סימני שאלה, שאלות, בחינה לא שיפוטית, הקשבה לכל רבדי השפה המילוליים והלא מילוליים, הבנת הנאמר כפי שהדובר רצה לאמרו; "כשאתה אומר לי שקשה לך לבוא הביתה ולשמוע את הקיטורים שלי – מה קשה לך? מה זה בשבילך הקיטורים שלי? מה זה אומר עלי בעיניך, מה זה אומר לך על הזוגיות שלנו?", ולאחר מכן, לאחר שנשמע את התשובה ונבין אותה לעומקה נשאל "אז מה אתה צריך?, מה יכול לעזור לך להרגיש אחרת?".

רגע! הקשבה היא לא הסכמה! אל תקפצי, אל תקפוץ! תקשיבו. קודם תבינו למה בן זוגכם באמת זקוק, כיצד הוא מפרש את האירוע על פי מפותיו הפנימיות, מה זה אומר בשבילו על עצמו, עליכם, על הזוגיות שלכם.

רק סימני שאלה המלווים כל שאלה שאנו רוצים גם להקשיב לתשובתה המלאה, זה ההבדל העצום בין הקשבה עמוקה לבין פרוץ ויכוח סוער שמוליד בסופו של דבר עוד סוף יום עגום ושינה גב אל גב. עד הפיוס הבא עד האין - הקשבה הבאה.

כן, נכון, הקשבה דורשת "מתיחת השרירים" שלנו. להרחיב את יכולות ההכלה, לעבוד על מפות הרגישות שלנו ולהכיר את אלו של הזולת, להבין ששונות היא לא מילה מאיימת, וששמיעת האמת של הזולת היא ברכה ומתנה, ובעיקר שבלעדיה, ללא הקשבה, לא נלמד מיהי בעצם הנפש המיוחדת לה נישאנו.

מה היא צריכה אותה נפש, ממה היא פוחדת, מה דורך אותה, איך היא מפרשת את העולם סביבה – וללא הקשבה היא ננעלת במאורותיה, פגועה ומושפלת, לא יכולה בעצמה להיות במקום הבוגר המכיל התומך שמסוגל להקשיב לאחרים.

זאת האמת של הזולת, ואיזו ברכה זאת שהוא מסוגל להגיד את האמת שלו הפרטית, את מפת המציאות שלו כפי שהוא חווה אותה מעיניו דווקא לך! קבלו זאת בברכה ובתודה שבן זוגכם מרגיש מספיק בטוח ופתוח בקשר שלכם להגיד את האמת שלו, גם אם היא לא האמת שלכם, ביודעו שאתם מכירים בשונות ביניכם ולא נבהלים ממנה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ומה לבסוף? שמתם את כל הקלפים על השולחן. הקשבתם. הבנתם. הפנמתם שאתם שונים וזה לא אסון! עכשיו הגיע זמן לאסוף את כל המידע הזה ולהפוך אותו למכרה זהב למציאת הזדמנויות לגישור על הפערים.

היכן אני יכול לבוא לקראתך, ואיך? איפה נמצא שביל הזהב בשבילנו: "את רוצה שאביע הערכה על מאמציך בגידול הילדים. לי קשה להשתפך רגשית כפי שהיית רוצה. האם יתאים לך שאביע זאת בזר פרחים די שבוע? או במכתב שאשאיר לך ליד המיטה ובו אספר לך כמה אני אוהב אותך ואיזה אמא מקסימה שאת"?.

אופס, ראו מי שבה לה כעת ומתדפקת על חלון ביתנו? יונה עם עלה של זית! כלו המים, נגמר המשבר וסכנת הכליון, כל הזוגות היקרים שהתאמנו כעת במשך 40 יום בהקשבה מלאה ואמפטית, עם הרבה רצון טוב וכבוד הדדי ומוכנות ללמוד שפה קשה, להקשיב, לדבר כך שהזולת יוכל לקבל את המסר מבלי להפגע ולהנעל, מוכנים כעת לרדת מהתיבה, יד ביד, פנים אל מול פנים, ולצאת לדרך חדשה.

ויכולו המים ותם המבול ושבו השלום והשקט והשלווה למעונכם. אמן.

דוקטורנטית באוניברסיטת בר אילן, פסיכותרפיסטית אישית, זוגית ומשפחתית.

]]>