הוא מגיע אלי לקליניקה, צעיר, מוכשר, מנסה דקות ארוכות להסביר לי את בעייתו ללא הצלחה מרובה.

סיים ישיבה גבוהה, התחיל חוג יוקרתי באוניברסיטה, והפסיק. לימודים שהיו יכולים להביא אותו למקצוע יוקרתי ששכר נאה מאד בצידו. קובע עיתים לתורה, עובד פה, עובד שם, מצליח, אך לא מאושר. החברים שלו שמחים איתו כי הוא תמיד "זורם" ולא תקוע. יושב מולי עצוב.

מבטו מלווה תקווה שאולי אצליח להבין את בעייתו, שאוכל לעזור לו לצאת לדרך חדשה.

אני מזמנת אותו לעצום עיניים, ולהתחיל עמי מסע קסום בדמיון, עד שאנו מגיעים לארץ שממנה הגיע. לארץ הזו לא קוראים ארץ ישראל. לארץ הזו לא קוראים דכאון. לארץ הזו קוראים א-ד-י-ש-ו-ת. נעשה זאת ביחד, אני מבטיחה לו, נותנת לו משימה לשבוע הקרוב, שיתחיל לזוז, לנוע. במסע כמו במסע, הוא מתחיל בצעד אחד קטן.

כמו בשיר על "שניים סינים עם כינור קטן", ככה זה התחיל גם אצלי בקליניקה, "שני ישראלים עם פיהוק קטן" ומשועמם, והפך למגיפה שלמה. אני רגילה לטפל באנשים רגישים מדי, עדינים, שתוהים על מהות חייהם או פשרם ומשמעותם - ופתאום – כל התסמינים ההפוכים, למעט העצב בעיניים - על כך שהפכו אפילו אדישים אפילו לאדישות של עצמם.

לרוב אלו "ילדים" (לא באמת, אני מדברת על גילאי העשרים פלוס) שיש להם כמעט כל מה שירצו, אך שום דבר מכל זה לא מצליח להזיז את מחוג הרגש שלהם למעלה או למטה, הכל ברור, הכל מובן מאליו, הכל חסר כל מאמץ, וכן, הכל חסר כל משמעות. ויקטור פרנקל כתב את ה"האדם מחפש משמעות", אלא שאני מעריכה שהוא לא יכל היה לדמיין מצב שבו אנשים חיים בבלון של אדישות, בורחים ממשמעות, דור אחד בלבד מאז כתב את ספרו הנודע.


פניתי לחברי הוירטואלים היהודים הסקרנים בעולם לארי פייג' וסרגי ברין, מייסדי גוגל, על מנת שיעזרו לי להבין מהי בעצם אדישות? והם, מלאי מוטיבציה ומשמעות, התגייסו בחלקיקי שניות למצוא עבורי אין סוף רעיונות והסברים לתופעה, החל מהגדרה מילונית, ועד מדרשים מהגמרא העוסקים במושג זה.

וכך אט אט החלתי להחשף למלוא עומק התופעה, רוצה להשאר עדיין אופטימית ולא לקרוא לה עדיין מגיפה. מגיפה של דור שלישי או רביעי בארץ שהוריו או סביו היו מקימיה, דור שכבר נולד למצב כלכלי סביר ומעלה, דור המתרחק מהגדרות מתייגות ומעדיף להתקרב לאזור האפור של המרכז, אינו רוקד יותר הורה עצמאות או מתלהב ממעגלי שמחת תורה, לא מתחייב לאורח חיים מסויים או לערכים שרק לפני דור-דוריים אנשים התגאו לחיות לפיהם.


הרגשתי מוטרדת, אותו זבוב שממשיך לזמזם לי בבטן ואומר: אתם הפסיכולוגים תמיד חושבים שאתם יודעים הכל, עד שמשהו לא מסתדר לכם ממש כשורה ואז אתם נבהלים. לכי, צאי מהשורה, תלמדי הכל מהתחלה.

מה את בכלל יודעת על אלו שחיים חיים שלמים בשלווה סטואית, "זורמים", כי אין שום דבר לדאוג או לפחד ממנו, נהנים במסלול חיים על הגל הקל, תמיד תרמיל ענק של בטחון קיומי מונח על כתפיהם ואינו מאפשר להם ליפול. אינך יודעת כלום על אלה- בדיוק אלו שתיארת לעיל, שלפתע האדישות התחילה לדקור להם בכפות הרגלים ולשרוף להם את הלב.

מה את יודעת על אדם כזה שהפחד הכי גדול שלו הוא להתעורר עוד 60 – 70 שנה ולהבין שכל חייו עברו עליו באדישות אחת גדולה לחייו, לקיומו? צרת רבים נחמת טיפשים , אז מה אם זו מחלה של דור שלם, שאינו מחפש משמעות, ולעיתים אפילו עושה אידיאליזציה מהאדישות? אז מהי בכלל אדישות, אני שואלת את עצמי?

ויקיפדיה: "אדישות ( אפתיה) היא מונח פסיכולוגי למצב שבו הפרט אינו מגיב לכל ההיבטים הרגשיים, החברתיים והפיזיים השזורים בחייו. האדישות עשויה לשקף חוסר עניין, שאינו פתולוגי, בעניינים בהם הפרט אינו מוצא חשיבות."

"אדישות מוסרית היא מחלתם של אנשים תרבותיים ." כן, נכון, יש כאן איזה מחלה תרבותית של דור שחווה כבר את היציבות והביטחון, אך זה לא יכול להיות הטריגר שלהם להגיע לקליניקה. "תשוקה היא מחציתם של החיים.

אדישות היא מחציתו של המוות". אני קוראת בשקיקה מילים של סופרים ומשוררים, ומתחילה לחוש אמפטיה העולה וזורמת ממעמקי הבטן שלי למקרא דבריהם.

האם כך הם מרגישים? חצי מוות? האם זה מה שכל כך מבהיל אותם? לא מה יעשו, או איזה משמעות תהיה לחייהם – אלא פתאום נתקפו בפחד מוות, כי זה הרגש הכי קרוב שיכול להרגיש אדם חסר תשוקה?.

ומה בכלל הטווח הרגשי שלהם? האם זה הרציונל שכבש אצלם כל חלקת רגש רעננה וטרייה? שיקולים של כסף ואגו או שמא אני מפספסת משהו?

אני ממשיכה לקרוא הלאה מרותקת מתובנותיהם של סופרים והוגי דעות וכל מילה מכה בי בעוצמה גדולה יותר ויותר: "אדישות היא שיתוק הנשמה." אומר אנטון צ'כוב. כן, שיתוק, מוות, פחד, אימה. אדישות רעה. אדישות שהופכת אותם לרובוטים חסרי רגשות, חסרי עניין, אולי לעיתים אפילו חסרי רחמים ואמפטיה?

אולי לפעמים ממלאת אותם בוז וציניות למראה אנשים בוכים או רגישים? פחד המוות המשתק ברגע שבו אדם מגלה בתוכו תכונה שהיא עבורו כמו מחלה קשה, כרונית, שאולי אינה ברת מרפא, והוא מגיע לטיפול קודם כל מתוך הבהלה של תחושות אלו.


בחלוף הימים והמשך המסע הטיפולי, אנו עוברים דרך חווית הרגש המבהילה הזו שוב ושוב, כל פעם ממקום אחר, בודקים אותה, חיים אותה, נושמים אותה, מבטיחים לעצמנו לא להבהל. אני כאן בשבילם מייצרת עבורם איזה חלון לעבר עולם אחר, שבו רצף רחב של אפשרויות רגשיות אליו הם יוכלו להתחבר לכשיהיו מוכנים לכך.

הם מגלים לי את סודותיהם הכמוסים אט אט, מה הפחיד וסגר ונעל אותם. מה ריגש אותם עד דמעות, עד שנסגר ונעלם. מה החלום הכמוס שלהם, שאולי לעיתים פחדו שיאכזב את אבא ואמא אם יממשו אותו, וגרם להם לשקוע לתהום האדישות.

אני שמחה שבאחת הפגישות אפילו יצא כעס, סוף סוף. עוד לא תשוקה, אך כבר ודאי לא אדישות. הם נבהלים מהכעס, ולפעמים שם יוצא הסוד – כמו חיים בצל הורה אפוף כעסים ייאוש או תסכול, שהבריח אותם לצד השני של היקום, למחוזות של אדישות תהומית. לא רק מחלה של דור שיש לו הכל, אלא סיפור אישי עצוב שהתחבא שנים מתחת לים של קלישאות.

אט אט הם מסכימים להתחבר לעולם הרוח, לעולם הנשמה. לגלות מהו. מסע דרך חושים, קולות, ריחות, צבעים, צלילים, תובנות, דמיון ויצירה. לפעמים אלו חלומות עמומים, לפעמים לפתע מתגלה התשוקה הגדולה בהארה גדולה וצבעונית.

לכל מסע שכזה יש את הדרך הייחודית שלו, שעוברת ובודקת את הקצוות; "אם תפסיק לקחת ללב תהיה אדיש, אם יהיה לך אכפת מדי זה ישבור אותך." אני מצטטת להם אמרה מפורסמת. לא כולם מחפשים את דרך האמצע, את האיזון והויסות. ישנם אלו המחפשים סוף סוף לטבוע בים הרגשות, הים הזה שהיה רחוק מהם שנים כל כך ארוכות, ים שנדמה להם לעיתים כמו מערת האוצרות של אלאדין.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הם רוצים לחטוף מתוכו מכל הבא ליד, לפני הריסון, לפני האיזון, להרגיש, לחוש, לנשום, לחיות. הכל, רק לא עוד את תחושת עפר המוות של מחלת האדישות אשר מילאה את פיהם וכלי הנשימה עד כמעט מחנק;

ומעבר לאופק אנו מרשים לעצמנו ביחד לעשות הכרות עם עולם חדש לחלוטין, עולם של משמעות לחיים ורגשות. חלקם לא חוו אותו לעולם.

אנו צוללים ביחד לעולם לא מוכר, בלי פחד, בלי מורא, יהיה אשר יהיה, רק לא עוד אדישות.


תרי וינברג MA, דוקטורנטית באוניברסיטת בר אילן פסיכותרפיסטית אישית, זוגית ומשפחתית.

]]>