השעה 9:20, לילה
זוהי השעה האהובה עלי מכל שעות היום.

הילדים ישנים והבית שקט. הגדולה עסוקה עם חברות שאין להן סוף, ואני יושבת עם כוס קפה לארגן לעצמי את העבודה הערב.

זהו. נגמרו החגיגות. נגמרה שבת. פסח פה עוד ימים ספורים וזה רשמי.

הלילה הזה מוקדש למזווה בחדר השירות. עם קצת עזרה, אסיים הכל עד חצות. בס"ד.

אני מניחה את ספל הקפה בכיור בנקישה ועוברת למוקד העבודה.

אלשיבע הבכירה תצטרף אלי עוד מעט, בינתיים אני לבד פה, אני והמדפים, אני והעול. אני והמחשבות. הררים מהן.

מחשבותיה של אישה הם כמו נהג שיכור מזגזג בכביש אוטוסטראדה. בית. עבודה. בעל. ילדים.

בית - מחר נסיים גם את התנור.

עבודה - חייבת עזרה כי עובדת עד החג ממש.

ניקיון - הנה אלישבע כבר תבוא.

בעל - אסור להזניח זוגיות. אמש היינו במסעדה מדהימה בעין כרם בשם מתילדה. כמה כח ושמחה נותן בילוי של ערב זוגי. המסעדה היתה בחירה מצוינת, ניקח לשם את האחיינים מאמריקה ערב פסח.

ילדים - אוהבת אותם. אני חושבת על אלשיבע והילה, ויונתן הקטן. מחייכת לעצמי, ילדיי, ילדיי גיבוריי העלילה.

10:00 חצי מהמזווה כבר בחוץ. אני מנקה כל מדף ביסודיות
האהבה לילדנו היא חזקה יותר מכל דבר, אירוע לב חשוך מרפא. אם היו יודעים כמה אני אוהבת את יונתן הקטן, היו שולחים אלי עובדת סוציאלית.

אבל בעוד אהבה של הורים לילדים היא חד משמעית ונטולת כל ספקות, אהבה בין אחים הינה עזה, אמנם, אבל שונה במקצת. מגיל מסוים, כך הבחנתי, יש איזה שהוא חוק לא כתוב שאומר שאסור לאחים להפגין אהבה לאחיהם. כלומר, עד גיל חמש עוד מותר. לאחר מכן הוא הופך מתינוק חמוד לאח מעצבן.

כך קרה בין אלשיבע להילה.
מאז שהיא כמעט בת חמש, ומדויק יותר, מאז שנולד יונתן, היא הפכה מהתינוקת האהובה על אלשיבע הבכורה, לנסיכה מודחת למדיי.

אבל הילה עצמה לא מבחינה בכך, היא עדיין אוהבת את אלשיבע כנפשה. אחר הצהריים הזה למשל, הסתודדה אלשיבע עם בתיה חברתה בחדר הילדים, הילה נכנסה וניסתה "להשתלב" באירוע החברתי.

"צאי מכאן", קראה אלשיבע. "את נדבקת, תיזהרי ממני!".
הילה נעלבת, אבל ממשיכה להיות בחדר, היא מלטפת את בתיה החברה של אלשיבע. היא אוהבת את בתיה היא אוהבת את כל מי שאלשיבע אוהבת, היא אוהבת את אלשיבע.


10:15
אלשיבע מצטרפת אלי לניקיון, אני מנצלת את ההזדמנות לדבר איתה על הנושא שממלא את מחשבותיי היום.
"אני רוצה להבין", אני שואלת את אלשיבע. "גם את יונתן כשיתבגר, ככה תסלקי מהחדר"?
"חס וחלילה"! נחרדת בכורתי, ההגיונית בדרך כלל.

"אבל גם את הילה אהבת ככה כשהייתה בגיל שלו, ועכשיו תראי איך היא מטרד בעינייך"!
אלשיבע מושכת בכתפיה, לא מעניין אותה לדון בנושא ההווה הוא איך שהוא וזהו זה.

"אמא, להוציא גם את המדף שלמעלה"?
היא מעדיפה לדבר על דברים טכניים.
"כן, אבל תראי איך היא אוהבת אותך. מסכנה, למה את מתנהגת אליה ככה"? אני לא מוותרת.
"לא אכפת לי", משפשפת אלשיבע את העץ במטלית "שתאהב אותי, אני לא יכולה שהיא ככה מנדנדת לי ונצמדת אלי לחצאית כל מקום שאני הולכת היא אחרי, שתיזהר ממני".


אני שומעת ומחליטה להחריש.
אנחנו שמות לנו מוסיקה קצבית ועובדות במרץ עד חצות.

3:00, צהריים, למחרת
אני חוזרת מהעבודה בחוץ קר, מזג האוויר האביבי ההפכפך הביא עימו גשם ואפרוריות עננית.

"ילדים", אני קוראת לאחר ספירת מלאי ראשונית. "איפה הילה"?
אלשיבע מרימה את הראש מהתנור, "אולי אצל חברה"?
"תבדקי בבקשה", אני שולחת אותה אל הטלפון, ומתחילה בסידורי חזרה מהעבודה.

חצי שעה אחר כך, הילה עדיין לא חוזרת הביתה והיא גם לא נמצאת בשום מקום שאנחנו מצליחים לדעת עליו. אני מתחילה לדאוג אבל אלשיבע? אלישבע.. מודאגת עד קצות שערותיה.

היא מתרוצצת ממקום למקום ופניה מוטרדות, איפה היא. איפה היא יכולה להיות?
אמא ניסית אצל רבקי? ומלכי? איפה היא? איפה הילה?
"תירגעי. בואי ננסה אצל שולי, אחותי".
"היא לא עונה לי! ניסיתי"!
"עוד מעט תחזור אלינו".
"אמא, בואי נתקשר למשטרה זה מתחיל להיות מפחיד".
"מה פתאום. חכי ששולי תתקשר לדעתי היא אצלה".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"אמא! אנחנו לא יכולים לחכות עם זה" אלשיבע מסתובבת בכל הבית עם הטלפון ומדברת אם לא לשפופרת, לעצמה. היא לגמרי יוצאת מדעתה מרוב דאגה.

"תגידי". אני תופסת שזוהי שעת רצון. "יש לי שאלה. אם הילה כל כך נודניקית ואת כל הזמן אומרת שתסתלק מכאן, למה למען השם את כל כך דואגת לה"?

היא תולה בי מבט מפולבל, אין לה זמן להרהר בזה היא דואגת לאחותה!


4:30
הילה חוזרת הביתה בריאה ושלימה, היא הייתה אצל שולי. "עזרתי להן לנקות את המגירות לפסח. אמא, כמה ביסלי ברכי מחביאה במגירה שלה"!

אלשיבע מחבקת אותה חיבוק חסר שליטה. ואז, מתרחקת ממנה, נאנחת, ומפטירה.
"תיזהרי ממני אם עוד פעם תעשי את זה"!

]]>