"אההה"... נשמעת אנחת יאוש בקליניקה, רגע אחרי ששאלתי זוג הורים חביבים ונחמדים שהגיעו אלי להדרכת הורים מה קורה עם ילדיהם. "שלא תדעי מה עובר עלינו".

מה כבר כל כך נורא, אני תוהה ביני לבין עצמי? "תראי, הם לא מפסיקים לריב" (וכאן נכנס תיאור נרחב של המריבות, ומי התחיל ומי אומר למי מה) "איזה צעקות, איזה שפה!! פשוט נורא!".

טוב, אני מודה ביני לביני. מזל שבאתם. באמת נשמע שיש צורך לעשות כאן קצת סדר בבלאגן, ולהבין למה הבית הזה נראה ונשמע כמו שדה קרב, ומאיפה הגיעה שפת הדיבור הזאת ולאן נעלם הרמטכ"ל שיעשה קצת סדר בין הצבאות הנלחמים זה בזה.

אז כן, הדרכת הורים היא תמיד תהליך מרתק, אין זוג דומה למשנהו, ואין משפחה דומה לרעותה. פשוט, כל נשמה ייחודית היא בדרכה, וצירופן של נשמות שונות בבית אחד תמיד יוצרות מרקמים ייחודיים ומעניינים.

מכיוון שאני מהמאמינים שהנשמה יורדת לכאן טהורה וזכה, אני מתחילה להקשיב לסיפוריהם של ההורים על כל ילד וילד, ייחודו, מעלותיו, כישוריו, קשייו, מה מאפיין אותו, מה מקומו במערך המשפחתי ועוד.

באותו תהליך גם נחשפות נשמותיהם של ההורים, ומערכת היחסים ביניהם ותהליך התפתחות המשפחה על נפתוליה ועלילותיה. מרתק, מרתק, אני אומרת לכם, ספרי ספרים הייתי יכולה לכתוב על הטיפול המשפחתי, וכמה כל משפחת יפה ומרתקת היא בדרכה.

אבל אחזור לעיקר, אופטימית בלתי נלאית שכמותי, מתעקשת לראות תמיד את הטוב והיפה – אבל ההורים האלו באים ומספרים לך כמה קשה להם, וכמה קשה להם עד כדי יאוש עם הילדים שלהם, בשר מבשרם.

אז אני חוזרת ממחוזות האידיליה אל 4 קירות הקליניקה שסופגים יום יום צער, כאב וייאוש אנושי, המחפשים פתרונותיהם בתוך ים הידע שהצטבר במוחי, ואני קשובה כעת כל כולי להכיל את מצוקותיהם ולהדריך אותם בנפתולי עולם ההורות המרתק.

בין שאר הדברים שעולים בהדרכת הורים, מעבר להצבת גבולות, תקשורת אפקטיבית, סמכות הורית, קנאת אחים ועוד נושאים שעולים כמעט תמיד, רציתי להתעכב היום על פרט אחד ייחודי וחשוב. אולי עיקר העיקרים; אתם, הורים יקרים חיים בסרט!

ולא סתם סרט, אלא שאתם, אם לא ידעתם והבנתם, השחקנים הראשיים בו, בין אם תכננתם קריירה של משחק ובין אם לאו.
הילדים שלנו, מיום היוולדם צופים בנו כל העת. מתעדים את עוויות פנינו, נותנים אזנם לאינטונציות שלנו, מחקים את סגנון הליכתנו, ישיבתנו, דיבורנו, את האופן בו אנו פותחים שיחת טלפון או מסיימים אותה.

הם לא עושים זאת במודע, וכל תהליך התיעוד נרשם במוחם ובנשמתם באופן שגם לנו וגם לחוקרי המוח עדיין קשה להבין כיצד הדבר נעשה.

אנו רק יודעים זאת בוודאות ממחקרים מתחום הפסיכולוגיה ומתחום מדעי המוח, בהם נבדק והוכח כי ילד זוכר, גם מגיל צעיר מאד, מה אמו לבשה כשהיא אמרה לו שהיא נוסעת לחופשה ארוכה והוא ישאר עם סבתא, והוא בכה בכי מר. ומה היתה עווית פניו של אביו כשהוא סיפר לו שקיבל שוב מכתב מהמנהל. ומה ההורים אמרו זה לזה בשעת מריבה גם כשהיה פעוט, והם חשבו שהוא עדין לא מבין ובטח לא יזכור. או איך אבא נזף בקולי קולות בשכן שטינף את חדר המדרגות, והוא, ילד קטן, לא ידע כיצד לקבור עצמו מבושה כיוון שבדיוק תכנן באותו יום להגיע לבן של אותו שכן נזוף לשחק עמו.

איננו יודעים בודאות כיצד המידע הרב הזה מילדותנו נרשם במוחנו, אך כיום אנו יודעים בודאות שזכרונות, ובודאי זכרונות בעלי הבט רגשי, נרשמים במוח כבר מהגיל הרך, לעיתים עוד לפני שלילד יש שפה לתאר את מה שהוא מרגיש וחווה, הזכרונות כבר אצורים אי שם במערכת כזו או אחרת במוח.

מה זה אומר עלינו כהורים?

הרבה פעמים הורים קופאים כשהם שומעים אותי מתארת את תהליך רישום הזכרון במוח ילדיהם, וכיצד הדבר משפיע על מצב רוחם או סגנון דיבורם או התייחסותם זה לזה.

החוויה לרוב אינה נעימה, ואני יכולה לשמוע את גלגלי המוח מסתובבים במהירות אצל אותם הורים היושבים מולי, מנסים לשחזר את כל הדברים הלא נעימים להם ילדיהם היו חשופים, בעיקר דברים שנאמרו בתוך המשפחה ואולי גם בקרב המשפחה הרחבה או בגן, בית הספר ואף ברחוב.


פעמים רבות, כך מסתבר, הילד שלנו פשוט מחקה אותנו בשעת ריב. כיצד אנו מתמודדים עם עלבון, או עם ביקורת המוטחת כלפינו.

כיצד אנו עונים בטלפון לבן משפחה שאין לנו בדיוק חשק כעת לדבר עמו, כיצד אנו מתנהלים עם אחינו ואחיותינו, וכמובן, כיצד אנו כזוג מתנהלים זה עם זו, ובעיקר כל מה ששפת הגוף שלנו משדרת.

אזכיר כאן כי בעולם התקשורת, לשפה המילולית המדוברת יש בסך הכל 25-30% השפעה, ואילו לשפת הגוף שלנו, השפה הלא מילולית (העוויות פנים, אינטונציות, מבט, סגנון עמידה/הליכה/ישיבה וכד') יש בין 70-75% השפעה על תוצאת התקשורת על מה שעבר ונרשם ונקלט על ידי הצד השני.

שחקנים שלמדו משחק, יודעים כל זאת היטב ועושים בכך שימוש מושכל בתיאטרון. אולם אנו, מה כבר ביקשנו? להיות הורים ולא שחקנים.

אך זהו, הורים יקרים, שזו חלק ממלאכת ההורות אותה עליהם להכיר היטב. אתם יכולים לבקש ולהסביר ולאיים עד אין סוף על ילדיכם, אולם אם ברגע שאחרי הם רואים אתכם מתנהגים באותו אופן בו הזהרתם אותם שלא להתנהג.

נאמר רק לשם דוגמא קטנה: איך אתה אבא יקר מתייחס הרגע לאחיך או גיסתך שהגיעו לשבת? וכל מה שאמרת עד כה מקבל משמעות פצפונת לעומת הסרט שהילד שלך כעת צופה בו. אתה רוצה שהוא "יהיה נחמד" גם כשלא בא לו? תראה לו קודם כל דוגמא אישית.

אתה רוצה שהוא יעזור לאחיו? תעזור קודם כל אתה בעצמך לשאר בני המשפחה. את אמא יקרה רוצה שהוא יגלה איפוק ואורך רוח (או מה שנקרא בשפה המקצועית "דחיית סיפוקים") תפגיני גם את איפוק וריסון, כשבעלך לא הביא לך בדיוק את מה שביקשת מהסופר, או לא הגיע בזמן המדוייק שקבעתם.

אז מה, זה הכל? כל הריבים של הילדים והרמת הקול והשפה הלא יפה ביניהם, היא תוצאה של הסרט שהם צופים בו כל יום שאנו מהווים בו שחקנים הראשיים? תרגעו. התשובה היא כמובן לא.

יש עוד סיבות נוספות להתנהגות הילד, כגון הטמפרמנט עמו נולד, הצורך שלו בתשומת לב, חיקוי של חברים מהגן או בית הספר, קנאת אחים ועוד סיבות מדוע ילדים מתנהגים כפי שהם מתנהגים.

אולם אנא, הורים יקרים. לעולם אל תשכחו כי למה שהילדים רואים ושומעים בבית דרככם, גם כשאתם חושבים שהם לא מקשיבים או לא רואים, יש השפעה דרמטית ולעיתים מכרעת על התפתחות אישיותם וסגנון ההתנהלות הבין אישית שלהם.

אין צורך שתתנהגו באופן מאולץ או לא טבעי כשאתם ליד ילדיכם, אך בהחלט יש צורך שתכניסו לעצמכם היטב למודעות כי בחינוך ילדים זה קודם כל "דע את עצמך" ורק לאחר מכן "דע את ילדך".

הבט קודם על עצמך לפני שאתה מבקר ושופט את ילדך, ואם יש משהו בנו שראוי לשיפור או שדרוג, נעשה זאת ואו אז נוכל ללמד את ילדינו, דרך הצפייה שלהם בנו, "כיצד עושים זאת נכון".

מזכיר לכם את "נעשה ונשמע"? זה לא במקרה, יש דברים שקודם צריך לעשות (או לשנות) ורק אחר כך להבין איזה תוצאות ארוכות טווח יפות ונפלאות יהיו לכך על חינוך ילדינו.


תרי וינברג MA דוקטורנטית בבר אילן, פסיכותרפיסטית אישית, זוגית ומשפחתית.

]]>