הטור הזה הוא קצת שונה, על שום מה? על שום שהחלטתי להקדישו בהערצה לכל האמהות החד הוריות כמתנת חג עם הקדשה אישית.

כשרוצים לתת לבנאדם מתנה, נותנים לו את היכולת לראות כיצד הוא נראה בעיניי אחרים, אין מתנה טובה מזו.

תשאלנה מה הביאני לכתוב טור זה?

אז ככה, אמש בסיומו של יום מתיש, נכנסתי למרחב הווירטואלי של הפייסבוק, עלעלתי במרחביו ונתקלתי בסטטוס ששיקף מציאות כאובה מחד ורוויה עוצמה מאידך.

להזכירכן, סטטוס בפייסבוק מהווה במה "למה אנו חושבות".

את הסטטוס כתבה אישה חד הורית שאני מכירה, אמא מדהימה, חיוך תמיד שזור באצילות פניה, אמא המגדלת כמה שנים לבד בגבורה הראויה לשבח שלוש בנות חמד מתוקות מדבש.

אותה אמא תיארה בצורה כואבת, את התמודדותה עם ההוצאות הרבות לחג והעלויות אשר חיסלו ארנקה שגם ככה מכתחילה היה בגדר מחוסל עם המזונות הדלים שמקבלת עבור בנותיה, והמשכורת הדלה שגם ככה עוברת ניכוי מהביטוח לאומי, היות ונאלצת לקבלם דרך הביטוח הלאומי, ואבסורדיות הקיזוז של חוק המזונות.

שיתוף כאב התמודדותה בסטטוס, היה בבחינת אמת מאבן תזעק.

בהחלט ובהחלט ניכרו דברי אמת.

סטטוס זה כפי שציינה, לא נכתב ממקום התבכיינות אלא ההיפך, מטרת כתיבתו היתה הבאת התמודדות אמהות חד הוריות בחגים, ובכלל למודעות הציבור והענקת זגוגית היבט פרופורציונאלי.

הצורך האנושי דחפני להתקשר אל אותה מכרה, להתעניין בה ולחזקה, היא שמחה שהתקשרתי לשאול בשלומה והודתה שמצאתי לנכון לעשות כן בימים טרופים של ערב פסח.

"הכל דבש"! השיבה לי, כששאלתי לשלומה.

ישנו ביטוי, "דבש הכל דבש" מאחורי מתיקות דבש ישנו עוקץ דבורה.

הרגשתי בתשובתה, שכבת מייקאפ אשר מכסה על כאב, או חיוך מזויף אשר משמש כקו עקום המנסה ליישר צריבת התמודדות.

ניסיתי בעדינות ללחוץ על המתג המתאים אשר יפתח את החבוי בליבה, והצלחתי.

"את מכירה את צמד המילים: "כולם מתמודדים"? שאלה.

"ברור!" עניתי.

"מי לא מתמודד?" הוספתי.

"את צודקת, אין מי שלא מתמודד" אמרה והוסיפה: "כולם מתמודדים, אבל ההבדל קטן עם משמעות עמוקה שאולי לא תצליחי להבין, וטוב שכך.

כולם מתמודדים "יחד" אבל אמא חד הורית מתמודדת לבד".

התאבנתי על מקומי, שפופרת הטלפון כמעט נשמטה מידיי, על תשובה עם מסר חזק כזה לא ציפיתי.

"את עדיין על הקו"?? היא הפרה את השתיקה שהשתררה בקו.

"בוודאי"! הגבתי.

קולה נחנק מדמעות, היא התקשתה להמשיך לדבר.

כאב לי לרגע שגרמתי לה לדמוע אך מאידך הרגשתי בקולה את הצורך הגדול שהיה לה לפרוק מעל הלב.

ביקשתי ממנה שתשתה כוס מים ותרגע.

משנרגעה והוקל לה, שיתפה אותי על מחשבות הדאגה בכל הענינים הקשורים לחג אשר חונקים את ליבה.

תימרון בין הילדים הנמצאים בחופשה לבד בבית לבין עבודה לחוצה ערב חג במקום עבודתה.

עול הנקיון המוטל על כתפיה, אין מי שיעזור לה בעבודה קשה של פירוק תריסים, או צביעת הבית וכדומה.

קניות לחג? מהיכן? ממה?
למה בדיוק משכורתה העלובה מספיקה? הדאגה לכספים מוטלת עליה.

קניה "גדולה" לחג מהצרכניה, מי בדיוק סוחב זאת? "בעלה"?
כתפיה למדו לסחוב גם את משא שקיות זה.

היכן להתארח בחג כשהילדים נוסעים לאביהם? זה מחשבה שתופסת מקומה, לא קל להתארח בליל סדר אצל אחרים כשנצבט ליבה לשמוע "מה נשתנה" מילדים אחרים ולא מילדיה.

תחושת החסר בזוגיות המתעצמת כשקרב חג, זר הלא מתמודד ושלא יתמודד לא יבין עומק משמעות ההרגשה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מי מדבר בכלל על מתנת חג מהבעל?!

"את לא מבינה"? חזרה שוב על המשפט בעל המסר: "כולם מתמודדים עם הבן זוג שלהם ואני מתמודדת עם הכל לבד"!

"אני לא מבינה לעומק" עניתי והוספתי: "אבל הענקת לי נקודת מחשבה ענקית"!

על בריאת העולם נאמר " כי טוב" או "פעמיים כי טוב".
רק על דבר אחד כתוב במפורש לא טוב!
"לא טוב היות אדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו".

אז לך אמא חד הורית, אשת חיל יקרה, אשר חגרת בעוז מותניך וקמת מבעוד לילה לתת טרף לביתך. מקדישה אני את ההשתקפות מיוחדותך אשר התגלתה לי.

קבלי את המחמאות המגיעות לך כצל"ש אמיתי וענדי אותן כמחרוזת יוקרתית לחג הגאולה.

את לא לבד, ה' איתך!

]]>