ההכנות הטירחה וההתרגשות הגיעו לשיאם בערב החג.

לבשתי לבן וקיבלתי את פני האורחים בשמחה ובנקיון פנימי.

שרנו הגדנו צחקנו אכלנו שמורה קצת יותר מהרצוי.

חלק השתכרו וכשכולם התפנו לביתם במרחק הליכה של חצי שעה לא האמנתי שאני אחרי.

אחרי הכל אחרי נקיון ושטיפה גדולה, אחרי בישולים אינסופיים, אחרי שאפילו אליהו הנביא ביקר פה יחד עם חמותי וגם אחרי שהגדול שוב מצא את האפיקומן.

סידרנו הכל לאחר שהלכו והתיישבתי על הכורסה כמו בלון שיצא לו כל האוויר.

כמו אחרי אירוע או חתונה שמצפים לה זמן רב. אבל בדרך כלל באירועים כאלה העייפות, מגיעה ביום שאחרי ואיתה יחד מגיעה נפילת מתח.

למזלנו פסח זה אירוע הנמשך שבוע שלם ובאמת אפשר ליהנות ממנו כמו שצריך.

ביום שאחרי חטפתי כאב ראש איום ופשוט רציתי לנוח. פתאום הגוף לא עובד כמו מכונה.

לפתע הידיים נחות וגם הרגליים לא מתרוצצות. גם המחשבות אינן עסוקות, במה נלבש ואיפה נקנה. ושצריך לזכור לטלפן לכולם לאחל שיהיה שמח וכשר.

לאחר ליל הסדר מגיעה לנו הנשים מנוחה של שלושה חודשים. לדעתי, משהו כמו אחרי לידה.

וכמה טוב שהזיכרון שלנו ממש, אבל ממש קצרצר. כי כמו אחרי לידה אם מישהו יזכיר לידי הריון הוא נמצא ממש על סף הכחדה, כך גם עכשיו אני לא רוצה לשמוע על נקיון יסודי, או על סדר ענק... לפחות לא עד השנה הבאה בירושלים בנויה.

]]>