"ואת פתח לו"...

זה סיפור על הילד שלנו, שהתחיל לשאול קושיות, ועד ששמנו לב "מה נשתנה" בו, כבר "עבדים היינו" לגחמות החדשות שלו, שבמהרה הפכו לנו את החיים ל"מרור" עד שהגיעו מים עד נפש וזעקנו- "דיינו"!

לצד מימדי התופעה התופחים ותופסים תאוצה, יצאנו לחקור האם גם המענה הניתן לתופעה הולך ומתפתח, ומהם הכלים והאלטרנטיבות הקיימות לצורך העניין ב"ארגז הכלים" לשם טיפול והתמודדות עם התופעה.

כדי לרדת לשורש העניין כינסנו פאנל נרחב של מומחים ואנשי מקצוע בתחום החינוך, שיציגו מזוויות שונות ואישיות שלהם על רצף ציר הנשירה את גישתם האישית, ינסו לפתוח לנו בתשובות על השאלות הקשות ולגלות טפח על עמדתם בנושאים הבוערים:

האם הצבא הוא ה"פיתרון הסופי"?

ואולי התמקדות בנקודות העוצמה או בתחומי עניין אלטרנטיביים כמוזיקה וכישורים נוספים עם אוריינטציה להעצמה אישית או השמה בעבודה?

האם עיקר העבודה היא בכלל מול החניך או שמא עם ההורים, הסביבה ו/או המסגרת הלימודית?

והאם יש לשים את נקודת הכובד על ההיבט הרוחני או לשים דגש דווקא על היבטים נוספים ואלמנטאריים לחיים?

האם יש לנקוט בהם במשמעת נחרצת, ביד קשה ובזרוע נטויה או בהרעפת אהבה שאינה תלויה בדבר וביד ימין מקרבת?

חברי הפאנל החינוכי: בניהו יום טוב, אלדד אשורי, אליעזר בלוך, אבי אברהם, איציק בן יחיאל ואלי אדלר.

הרב בניהו יום טוב

‏

"תעודת זהות": רכז המגזר החרדי ברשות למלחמה בסמים ואלכוהול ראשון לציון ויו"ר תנועת "התחברות"
"המוטו שלי": "כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו"

הגדרת בעיית הנשירה לפי ראות עיניי: אם נבין שמערכת חינוכית היא לא מפעל ליצור תלמידים לפי שטאנץ מסוים, אם נבין שלא שווה להקריב את נפשות ילדנו למען הנורמות חברתיות ושבמשפחה 'לא כל האצבעות שוות', נשכיל ליישם את "חנוך לנער על פי דרכו, וגם כי יזקין לא יסור ממנה".

עלינו להאמין בילד על אף 'חסרונותיו', לגרום לו להאמין בעצמו על ידי העצמת הנקודות הטובות שבו ורק כך הוא יוכל להגשים את עצמו ולעלות על דרך המלך.

סיפור אישי מכונן: לפני כשנתיים נכנסתי עם מספר נערים למעונו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל. מרן יצא מגדרו וסיפר להם סיפורים על ימי נערותו, הרעיף עליהם כמויות אדירות של חום ואהבה ויעץ להם בחביבות איך להתקדם לאט ובהתמדה אל הדרך הנכונה.

הביקור הזה לא רק חיזק את הנערים, אלא חיזק גם אצלי את ההבנה שניתן להשיג בעשר דקות של אהבה, מה שלא ניתן להשיג בעשרות שעות של מוסר.

ארגז הכלים האישי שלי להתמודדות עם בעיית הנוער הנושר: אהבה, הבנה, הכלה, אמונה, התמדה, ובעיקר תפילה!

הרב אלדד אשורי

‏

"תעודת זהות: איש חינוך, יועץ חינוכי ומנהל מחלקת נוער בעיריית בני ברק.

"המוטו שלי": "חנוך לנער עפ"י דרכו". עם דגש גדול על "על פי דרכו". כי החינוך הינו דינאמי ואינו בשבלונה אחת לכולם.

הגדרת בעיית הנשירה לפי ראות עיניי: חוסר התמקדות בנוער בגיל הצעיר, הבנת קשייו הספציפיים ומתן מענה בזמן אמת בכדי למנוע דרדור ונשירה נוספים לפני שכדור השלג הולך ומתעצם.

הבנה כי הצורך הבסיסי הוא בהענקת מעטפת חינוכית ערכית חמה ואישית, הבנה לצורכי הנערים המתמודדים, והתאמת המענה תוך גיוס הורים וצוות חינוכי ורתימתם לקידומו של הבן/החניך, פרגון והעצמה לחוזקות האישיות של הנער.

סיפור אישי מכונן: בר"ח אלול לפני מספר שנים, הגיע אלי נער בכיתה ח' עם אימו, ובפיו הכרזה ברורה וחד משמעית: "יותר אני לא הולך לת"ת! ". הילד שלמד עד כה הת"ת מצוין, לא פתח את שנת הלימודים, ובמקביל אף פתח חזית מול האב והתנהג באופן פרובוקטיבי, ואף דאג להתלונן על האב במשטרה ודאג להרחקתו מהבית. לאחר בירור קצר, התברר כי מדובר בנער בן 14, שנשאר עוד כיתה מכיוון שהתקשה בקריאה בסיסית ובעל קשיים לימודים נלווים. תוך הפעלת וגיוס כל הנוגעים בדבר מכל אגפי העירייה השונים, נכנסתי בעובי הקורה ולקחתי את הנער כ"פרויקט אישי" במטרה לדאוג לו לאבחון, ועדת השמה והכנסה למסגרת מותאמת בתוך שבועיים.

המשפט שהכי תיסכל אותי היה כאשר שאלתי את האמא: הרי ראית את קשייו לאורך שנים, מדוע המתנת עד עכשיו? והיא ענתה לי: "המשכנו כך כל עוד לא היו תלונות קשות מהת"ת, כי חשבנו אולי זה יסתדר".

על ההורים להבין חד משמעית, כי בעיות מעין אלו לא "מסתדרות" עם הזמן אלא רק מתעצמות, וחשוב מאוד לזהות ולנטר את הבעיות מוקדם ככל האפשר ולחסוך הרבה עוגמת נפש לעתיד.

ארגז הכלים האישי שלי להתמודדות עם בעיית הנוער הנושר: הקשבה לנער, יצירת חיבור אישי וירידה אליו ולרמתו, קשייו ורצונותיו, עבודה מול ההורים להסביר להם מה רצוי ואופטימאלי לפי העניין, בניית סדר יום ייחודי לצרכי הנערים במסגרת ישיבות עבודה מסודרות עם מנהלי מסגרות הנוער המתמודד בב"ב, ובמימון מחלקת הנוער למען זירוז התהליך הכולל.

הרב אליעזר בלוך

‏

"תעודת זהות": סגן מנהל בישיבה הטכנולוגית "אשרינו"

"המוטו שלי": האדם באשר הוא – מחפש ושואף להובלת שינוי עם עצמו (חיפוש אחר משמעות) עלינו כמחנכים למצות את הפוטנציאל לשינוי ולהכווין את הנער אל עתיד טוב יותר.

הגדרת בעיית הנשירה לפי ראות עיניי: "נער שלא סיים את חוק לימודיו", ומתחלק לשניים:

הנשירה הסמויה - חוסר סיפוק בתוך המסגרת הלימודית וחיפוש אחר ריגושים שונים ולא בהכרח טובים. הנשירה הגלויה - יציאה מהמסגרת הלימודית. התחברות לגורמים ולמעשים שליליים.

סיפור אישי מכונן: ג', תלמיד שקוטלג כ"חינוך מיוחד" רק בגלל שלא מצא את מקומו בתוך המסגרת הלימודית הרגילה הגיע למסגרת שלנו, והנה הפלא ופלא, התברר כי ג' הינו תלמיד בעל יכולות לימודיות מופלאות במקצועות למידה מגוונים אחרים.

כשנשאלתי פעם בשיחה אישית ע"י אחד מחברי בית הכנסת, מי הם התלמידים הלומדים אצלי הבאתי כדוגמא את ג'. השואל הפטיר "הא.. 'ההוא.. הגולם'... ומיד נזעקתי ואמרתי לו "הגולם?!.. על סמך מה החלטת שהוא גולם?" והוא, התחיל לגמגם: "תראה.. כך זה היה נראה... האבא הוא נהג הובלות, מה כבר יכול לצאת מהבן?.. ועוד גיבובי הבלים מסוג זה.

כשאני מאידך טורח לספר לו שאינו מודע ליכולות של הנער: הוא השלים את רוב יחידות הבגרות במהלך שנה וחצי, הוא אחרי 13 יחידות בתקשוב, הוא עובד בחברת היי טק והוא מוערך מאוד באופן כללי בעיני רבניו וחבריו. השואל נדהם.

לא עוברים ימים רבים ואני שומע בחטף שיחה המתנהלת בין אביו של ג' לטכנאי מחשבים המתפלל ג"כ בבית הכנסת:
הטכנאי לאבא: "למה אתה לא מזמין אותי כבר לתקן אצלך בבית את המחשב?". האבא (בגאווה גדולה): תקשיב לי ידידי, כשאתה תיתקל בתקלה שלא תמצא לה שום פיתרון, תקרא לבן שלי!

או אז הבנתי כי העבודה החינוכית שנעשתה מול הנער השפיעה במעגלים נרחבים יותר משחשבתי, הן בתפיסה של הנער כלפי עצמו והן בתפיסה של הנער (הבן) בעיני המשפחה והסביבה כולה.

ארגז הכלים האישי שלי להתמודדות עם בעיית הנוער הנושר: לא להתעסק בצורה ישירה עם הנושא ה"רוחני"- זה מאבק די אבוד בעידן ה"סמארטפונים".

עדיף להתמקד תחילה ביצירת כלי קיבול הנקרא "אדם", והנגזר מכך: הקפדה על זמנים, הליכות והתנהגות בין-אישית. כמו"כ יצירת שינוי תפיסה ביחס לעתיד החיים ממקום של ייאוש למקום של יצירה וצמיחה, ייקור המוסד הלימודי בעיני התלמיד ועבודה רבה על הפרדת הקשיים הסביבתיים כך שלא יפריעו במסלול ההתפתחות האישית.

הפרדה בין המסגרת הלימודית ממקום של הכרח למקום של בחירה (כך אנו מנטרלים את הבית ספר ממלחמת הנער בהורים – תהליך המרידה, כי הרי הוא בחר להגיע וללמוד).

והחשוב מכל- נטיעת האמונה בתלמידים כי בעוזבם את המסגרת הלימודית הם יפספסו לגמרי את הזדמנות חייהם.

‏הרב אבי אברהם

‏

"תעודת זהות": מלווה רגשי לנוער נושר וקבוצות סיכון ומעביר סדנאות לקידום והעצמה באמצעות מוזיקה במסגרות חינוכיות שונות.

"המוטו שלי": "טובה פעולה אחת מאלף אנחות". אני מאמין בעשייה מקדמת ובחיוניות של בניית תוכנית פעולה מותאמת ואינדיווידואלית, בלמידה אישית וחווייתית תוך כדי הנעת תהליך, במתן דוגמא וקשר אישי- רגשי ובלתי אמצעי, כגורם מקדם ואפקטיבי במיוחד.

רואה כמטרת על את סיפוק הצורך של החניך להיות מאושר בחייו, לתת לו סיבה לקום בבוקר, גם אם זה כרוך בשינוי סטטוס והגדרה או בהשמה בעבודה וכדו'.

הגדרת בעיית הנשירה לפי ראות עיניי: הנשירה היא תוצאה של מכלול גדול ונפיץ של טריגרים שעלולים להתפרץ בכל בית ובכל רגע נתון. החל מבעיות לימודיות שונות, חוסר התאמה למסגרת, המשך בחשיפה הקלה לעולם החיצון ולהשפעות חברתיות שליליות וכלה במחסור בתשומת לב, אהבה, דוגמא אישית ומשמעת מבית ומחוץ.

סיפור אישי מכונן: מכיוון שכבר ניצלתי את הבמה כאן בעבר לכמה סיפורים אישיים מהחדר העוסקים בתועלת הספציפית של שילוב המוזיקה בהווי המסגרתי והפורמאלי, אני אשמח לשתף כעת דווקא בסיפור חסידי מכונן בעיניי, שרובנו מכירים כבר מהילדות.

הסיפור הוא על ילד קטן שבא עם אביו להתפלל ביום כיפור בבית הכנסת של הבעש"ט, ומכיוון שהילד לא ידע אפילו קרוא וכתוב הוא השתעמם בכל רגע נתון בתפילה ולא מצא את עצמו בתפילת שחרית. לתפילת מנחה הוא כבר הגיע "מצויד", ולחש לאביו שיש בכיסו חליל ושהוא עומד להוציאו ולנגן בו קהל עם ועדה. האב המבוהל הזהירו בפנים נרגזות ואף החזיק את ידו על כיסו של הילד לכל אורך תפילת המנחה לבל יהין הנ"ל ח"ו להוציא את החפץ ה"מוקצה" בציבור ביום קדוש זה.

אך לרוע מזלו, בעיצומה של תפילת הנעילה, הצליח הילד לגבור על היד השומרת, להוציא את החליל ולנגן בו ישר לחלל אוויר ביהכנ"ס. הקהל המופתע השתיקו מיד וכמעט שרצה לרגום את אותו הילדון האומלל, אך היה זה דווקא הבעש"ט ש"הציל" אותו באומרו כי דווקא הניגון בחליל זה, שהיה לדבריו התפילה המתוקה והתמימה ביותר בבית הכנסת, היא זו שהצליחה לבטל גזירות נוראיות במרומים.

שומא עלינו, לתת את אותו "חליל" מטפורי, את אותה יכולת ביטוי ותפילה אישית מודל 2015, בידיו של כל ילד ונער שלא יכול להשיגה בעצמו. אם באמצעות ליווי נכון ומכיל כמלאך העומד עליו ואומר לו גדל, אם באמצעות יציקת תוכן לשיר או ניגון משלו, כפרפראזה על דבריו המפורסמים של רבי נחמן ניתן לומר כי גם ל"כל ילד וילד, יש לו ניגון משלו".

בנימה אישית אני חייב להוסיף אוסיף שעדיין מרגש אותי לשמוע בכל פעם מחדש משפט שחוזר על עצמו הרבה מילד או נער שאומר לי "אתה היחיד שהאמנת בי.." ובכלל, כל נער שעולה על דרך המלך ושיקם את עצמו ואת חייו, כאשר אני זוכר איזה תהליך עצום של שינוי והתמודדות הוא עבר מתחילת הדרך ואין לי בליבי עליו אלא הערכה רבה, והתרגשות עצומה".

ארגז הכלים האישי שלי להתמודדות עם בעיית הנוער הנושר:

אין "פתרון קסם" או הדרכה אחידה לכולם בידי אדם מלבד "תפילה" שללא ספק מועילה לכולם. מה שבידינו כאנשי מקצוע וכהורים, ראשית כל- לשים תשומת לב רבה להתפתחות כל ילד מלכתחילה, לזיהוי כשלים בדרך ולסיפוק צרכיו הרגשיים של הילד ולא רק הטכניים. לדאוג שיהיה לו תמיד במי לתת אמון, למי לספר כל דבר, ולהיות בתמונה כאוזן קשבת וכתף תומכת, או להמציא לו בעת הצורך תמיכה מגורם חיצוני קרוב או רחוק לפי העניין.

כאשר מדובר ח"ו כבר בתהליך נסיגה מתקדם- לנסות ולספק לו אלטרנטיבה איכותית ומקדמת מתחום עניינו בבחינת וליצור איתו דרך זה ערוץ תקשורת מקדם בבחינת "תיקון היצר" ולא רק "כבישת היצר".

לזכור שהמטרה הבסיסית היא לחנך "להיות אדם". כמובא בתפילה, תחילה "לעולם יהיה אדם" ורק אז להתקדם ל"ירא שמים בסתר ובגלוי".

הרב איציק בן יחיאל

‏

"תעודת זהות": יועץ רב תחומי לנוער בסיכון, עובד רווחה קהילתי ומגשר עירוני.

ה"מוטו שלי": לאפשר לנער המתבגר למצות את יכולותיו כפי כוחו במסגרות תומכות, רגשי, לימודי ורוחני כאשר המטרה היא לשלב בין המסגרת החינוכית ומשפחתו לצד צרכו ואופיו של הנער ככל שיהיה.

נוכחתי לצערי מניסיוני כי בקהילות ובמסגרות הלימודים המקובלות, ישנו אופי חברתי שאינו מבחין בין תלמיד האחד למשנהו, כתוצאה מכך התלמידים שיבקשו לחרוג במקצת הרי שהדבר ייחשב חריגה מהמסגרת, כאשר דבר זה בסופו של יום פוגע במערכת ההתפתחותית ובמהלך ההתבגרות של הנער.

לטעמי, כאן נמצאת הפרצה לפיה הנער עשוי לפנות ליעדים שלא בהכרח ייטבו איתו, ומאידך לצד ההנחיה של רכז נוער שפונה אליו ומקבל אותו כפי שהוא, הרי שהנער מוצא בו גם 'מנחה נאמן' ומורה דרך, ויקבל ממנו את ההנחיות הנכונות כיצד להגיע להתפתחות אישית תוך מיצוי יכולותיו והגשמת חלומותיו על הצד הטוב ביותר.

הסיבה לנשירה לפי ראות עיני: במסגרת הנורמטיבית, ההורים נישאים והמשפחה מתרחבת, מינקות עד כי ילדיהם נעשו לאנשים, אולם הילד החמישי – בשל טבעו האישי הייחודי, על אופיו ויכולותיו, לא בהכרח יוכל לקבל כל עמדה שתישמע בביתו מבלי להביע עמדה שונה מזו הנאמרת בביתו וא"כ ככל שיבקש 'אחרת' הרי שימצא את עצמו 'מנותק' במשהו מסביבתו הקרובה.

כפועל יוצא, נוצרים פערי ציפיות בין מרכיבי המשפחה (ולפעמים גם... בין ההורים שאינם מכירים את ההתמודדות שלפניהם...) הנער מוצא את עצמו מתמודד עם שאלות ומשאלות ללא מענה ראוי עבורו, מכאן ועד הגעתו לרחוב, המרחק קצר מאוד.

סיפור אישי מכונן: במסגרת עיסוקי במרכז ההכוונה לנוער, פנתה אלי אימא להלין על כך שבנה בן ה15 מתקשה לקום בבוקר וגורר רגלים לישיבה בה לומד, עד שבישיבה השעו את התלמיד לשבוע ימים.

אגב זאת התלמיד החליט כי לשם הוא כבר לא חוזר. ההורים זומנו לפגישה אצלנו, ונשאלו איך הנער התנהל במסגרת לימודו בחיידר בו למד עד כשנתיים קודם לכן. משמיעת דברי ההורים הבנתי כי הנער כבר קודם לכן, בשנות לימודו הקודמות היה בפערים משמעותיים חברתית ולימודית.

הפניתי את הנער לאבחון אצל המומחים הרלוונטיים והתברר כי הנער אכן סובל מבעיות קשב וריכוז וקשיים חברתיים נוספים המעיקים עליו במסגרת הלימודים הנוכחית.

לאחר מספר פגישות עם הנער ובניית האמון בינינו בס"ד התאמתי עבורו מסגרת לימודית המתאימים לצרכיו האישיים, לאחר תקופה כ3 שנים הנער השתלב בישיבה גדולה מהשורה הראשונה.

כמטפל בנוער נושר אני רואה חובה אישית שלא להניח לעצמי בכל שלב בהליך הטיפולי, משום שכשיש מחויבות למשימה הרי שלא המקום והזמן ימנעו את הדבר הנכון לעשות.

בשעת לילה מאוחרת אני מקבל טלפון מדודי החמוד (שם בדוי) ומביע מצוקה שאין לו כעת היכן לישון. לשאלתי מה בדיוק קרה? הסביר שחזר מאוחר לביתו בניגוד להסכמות נקבעו איתו עם תחילת חופשת קיץ. לכן הדלת ננעלה, דודי נקש על הדלת אך ללא מענה.

יצאתי עם דודי לסיבוב ברכב, משיחה עם דודי מתברר לי שזה רק קצה הקרחון, וד"ל. יצרתי מיידי קשר טלפוני עם ההורים, לאחר משא ומתן מתיש דודי חוזר לבית הוריו. כמובן שבכך ההליך הטיפולי עם דודי רק התחיל...

ארגז כלים אישי להתמודדות עם התופעה:

במסגרת הטיפול אצלי אני מחשיב את הפגישות גם עם ההורים וגם עם התלמיד כחובה נחוצה. שם מתוך היכרותי עם ההורים אנו משתדלים לבנות בשיתוף פעולה תוכנית להתפתחות התלמיד, אמפתיה לצרכיו האישים של בנם, הבנת אישיותו ויכולותיו והכרה בהתמודדותו עם החברה, המשפחה ומסגרת הלימודים.

במקביל עבודה עם הנער לבניית האמון, לקבלת אחריות והכרה בתוצאות מעשיו, עמידה ביכולותיו והצבת מטרות בכדי להגיע ליעדים נבחרים ולהגשמה עצמית. ולרוב, גם התערבות מקצועית נדרשת מול המסגרת החינוכית ומעקב רציף לאחר מציאת המסגרת האופטימאלית והמתאימה.

‏הרב אלי אדלר

‏

"תעודת זהות": מנהל תחום נוער באירגון שח"ר, מתכנן ומוביל סדנאות להעצמה אישית והכנה לחיים לנוער חרדי בסיכון ותכניות חינוכיות נוספות.

"המוטו שלי": "חנוך לנער על פי דרכו, דרוש ממנו לפי כוחו ולכבד אותו יותר מערכו".

הגדרת הסיבות לנשירה לפי ראות עיניי: הסיבות שונות לנערים שונים, אבל תמיד יש יותר מאחת:

א. קשיים עם החומר הנלמד. במיוחד כאשר הסביבה "משדרת" ללא הרף שאם אינך מוצא עניין בלימודים (ובמיוחד בלימודי קודש ובדגש על גמרא) אינך שווה מאומה.

ב. חוסר התאמה למוסד החינוכי, לאופיו או לרמתו.

ג. לימוד במוסדות חינוך לא מקצועיים מספיק, שלא משקיעים מספיק בתלמידים ונטולי כל פיקוח.

ד. חוסר באפשרויות ותחומים בהם הנער יכול להצטיין ולהוכיח את עצמו, לעצמו ולאחרים.

ה. חוסר בחום ואהבה מהבית וחוסר הערכה מצד המורים.

ו. המנעות מעזרה מקצועית. במיוחד באיבחון מוקדם ובסיוע בהכוונה ובפתרון בעיות.

ז. עוני המונע השקעה בילד, בסיוע בלימודים, באיבחון ובעזרה מקצועית.

ח. עוני הגורם לילד להתבייש בביתו ובהוריו ומעורר בו רצון להמלט מהעוני וממייצגיו (קרי-ההורים).

ט. המחלוקות העזות הקיימות בציבוריות החרדית גורמות לאיבוד האימון בחברה, במערכת, ברבנים ובדת.

סיפור אישי מכונן: נער נושר שפגשתי לפני שנים ליד ביתי ולאחר שביקש וקיבל סיגריה, התפתחה בינינו שיחה קצרה, בה היחס שלי אליו היה "בגובה העיניים", מכבד, לא שיפוטי ולא ביקורתי.

מאז, כשפגשתי אותו מדי פעם, היה שואל לדעתי ולעצתי בתחומים שונים. כך הצלחתי לשכנעו (לא במאמץ רב), לעזוב את הרחוב, להתגייס לצבא (נער שבשלב שפגשתי אותו היה כמעט חילוני לגמרי) ולבנות את עצמו ואת חייו.

כיום הוא עובד בשתי עבודות באופן סדיר וחייו עלו על דרך המלך כאדם רגיל מן הישוב. להערכתי, המסלול עליו היה לפני שפגשתי בו היה מסלול התרסקות אל חיי פשע וריקנות.

ממקרה זה למדתי עד כמה הערכה וכבוד יכולים להיות "סם חיים" ו"טל תחיה" לאדם שבטחונו העצמי ואמונתו בעצמו, בכוחו וביכולותיו, ירודים.

ארגז הכלים האישי שלי להתמודדות עם בעיית הנוער הנושר:

א. כבוד והערכה. חוסר בקורתיות ושיפוטיות.

ב. מתן אופק חברתי ותעסוקתי.

ג. סיוע בהשלמת פערים לימודיים, תרבותיים וחברתיים.

כל אלה יוצרים ביטחון והערכה עצמית ומאידך מונעים חיי בטלה המביאים לידי שיעמום ולידי חטא.
יש להעיר כי מלבד מ"הבן החמישי" יש גם את "הבן השישי".

"הבן החמישי" נמצא עדיין ליד שולחן הסדר, אבל הוא הולך וחוזר, מסתובב מסביב, ומחפש עיסוקים נוספים תוך כדי. לאמר: נושר סמוי. "הבן השישי" לעומת זאת, כבר לא נוכח בשלחן הסדר כלל. הוא עזב למחוזות אחרים. רחוקים וזרים. לאמר: נושר גלוי.

ישנן דרכים רבות לפתרון הבעיה. כל מוסד/מטפל ושיטתו וכל נער והטיפול "התפור למידותיו". אבל חייבת להיות התגייסות מערכתית כוללת לטיפול בבעיה שהפכה כבר לבעיה אסטרטגית של ממש.

א. חובה ליצור מודעות בציבור לבעיה וממדיה. ובמיוחד הגברת המודעות בקרב העוסקים בתחום החינוך.

ב. הקמת מערך פיקוח על כל מוסדות החינוך. פיקוח שיוודא את המקצועיות וההשקעה הנכונה בתלמידים ויכוון את המוסד החינוכי לטיפול נכון ומדוייק בכל תלמיד הסובל מבעיות.

ג. גיוס משאבים כספיים לאיבחונים, ליצירת מערך פיקוח על מוסדות החינוך, למניעת נשירה ולטיפול המקצועי המתאים לכל נער מתמודד.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ד. הקמת פורום שיאגד בתוכו את כל האנשים, האירגונים והגופים העוסקים בתחום, ע"מ ליצור "מאגר מוחות", מאגר שיטות ורעיונות העשויים לסייע , הפריה הדדית רחבה ככל האפשר, יצירת אוטוריטה מקצועית גדולה, רחבה ומגוונת.

ה. פתיחת מסלולי לימוד וחינוך במגוון תחומים, סגנונות וצורות, כך שלכל נער מתמודד תמצא מסגרת שתתאים לו, לאופיו, ולתחומי העניין והעיסוק שלו.

ו. גיוס מתנדבים בעלי גישה לנוער מתמודד שיוכלו "לאמץ" נערים אלה ולספק להם את החום וההערכה להם הם כה נזקקים.

חשוב לזכור: הבנים שלנו, הם שלנו בכל מצב נלמד לאהוב ולקבל אותם עם הנתונים שלהם, ולהצמיח מהם את ההטוב ביותר עבורם.

]]>