בכל פעם שאני נתקלת בה, מתעוררת בי השאלה שלא נותנת בי מנוח. איך זה יתכן?

הכרותי עם מלכי היתה בארוע משפחתי של חברה משותפת, זכיתי להכיר בחורה מדהימה בת 28, אשר התברכה בתואר קלילת המעלות, חכמה, כשרונית, מרשימה, חברותית, בעלת מקצוע ועוד כהנה וכהנה מידות טובות אשר יעידו על איכות בעלת סטנדרט גבוה, אשר קשה למצוא בדור רב נסיונות.

דבר אחד בלתי מובן לגביה, כיצד יתכן שטרם נמצא זיווגה?

כל סגולות הסבתות כבר עשתה, אצל כל רשימות השדכנים ידועי השם שמה מתנוסס. את כל אופציית שמות הרווקים אשר יכולים אולי להתאים נדמה שכבר הציעו, אבל הבעשרט שלה טרם נמצא.

"מה נזכרת בה כעת בערב שביעי של פסח"? שאלתי את עצמי.

האמת שתמיד היא נמצאת על אחד ממדפי מחשבותיי, בכל פעם מחדש אני מנסה לרענן תאי זכרוני האם במהלך התקופה האחרונה הזדמן לי להכיר או לשמוע אודות מעוכב שידוך המתאים לה.

אך הפעם הסיבה שגרמה לי להעלותה על ציר מחשבתי, זה מאמר שהתפרסם באחד מהעלונים שחולקו לכבוד חג פסח.

המאמר דן אודות נס קריעת ים סוף ועיקרו "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף".

כל אחד מאיתנו אשר חווה על בשרו חווית שדוכים על אחד ממקורביו, ידע לומר בברור עד כמה נושא זה אינו פשוט ועד כמה זה מצריך נס סיעתא דשמיא.

מדוע ענין זיווגים מושווה לקריעת ים סוף דווקא? החסרים דוגמאות מהחיים שיכולים היו לשמש כמשלים מוצלחים עבור כך?

אלא, שקריעת ים סוף מהווה סמל לאמונה איתנה.

עם ישראל ברחו מהעם המצרי שרדף אותם, והים היה לפניהם, ולא ידעו מה לעשות. סכנת הטביעה היתה ברורה לעין כל.

ויצעק משה רבנו אל הקב"ה בבקשה שיושיע.

ומה הקב"ה משיב למשה? 'דבר אל הים ויסעו".

וכי אין בידי הקב"ה את המפתחות להושיעם טרם שיכנסו לתוך מי הים הגועשים?

זה בדיוק היה מבחן האמונה, לקפוץ לתוך מקום שידוע כאי וודאות עם סכנה צרופה ולהאמין שכלום לא בידנו, אלא רק בידיו של הקב"ה.

רק אחרי שנחשון קפץ לתוך הים וכל העם אחריו רק אז נבקע הים לשניים.

בדיוק כך זה פועל בעולם הזיווגים, לא רכוש רב של כסף או של כשרונות יקרבו את האופק הבלתי ידוע.

אמונה עיוורת של הידיעה שאין שום דבר בשליטתנו, רק בידיו של הקב"ה רק זה מה שיבקע את ים השדוכים הגועש ויביא את הגאולה האמיתית.

אז נכון שהדרך אל האושר לפעמים ארוכה ורצופה במכשולים, והאופק נראה כמוסתר בעננים, נדמה כי השערים נעולים.

אך עלינו לזכור ולהפנים שהכל זה ענין של ניגוב זגוגית המשקפיים, כשנסתכל במבט נכון ונפנים שמה שנראה לנו כעיכוב וכקושי זה בעצם המפתח שדרכו נכנס לאולם רחב ידיים מלא בטוב.

יש לקחת את מפתח האמונה ולחזק את הצלינדרים של עצמנו שקצת התעטפו בחלודת גלגלי הזמן.

כשנפתח את עצמנו ונאמין באמונה תמימה, נקרב עצמנו לטובו הרב של אבינו, וצלילי שירת הים הנבקע יתפזרו בחלל שיצרנו.

אני מאמין!

]]>