ילד של אבא.

היום. אביב אחר מאד. שירה כבר בת שש עשרה, אבל תכלס, שום דבר לא השתנה.

השעה 21:00

בחוץ החלו צרצרים את זמרת הטרום קיץ העליזה שלהם. הרחובות התרוקנו אט אט מאדם. עוד ערב עסוק יורד על השכונה שלנו.

ילדה אחת בת שנה וקצת, אף כפתור והמון תלתלים, כבר הלכה לישון במיטת התינוק שלה, כשהדלת נפתחת ואבא הגיע הביתה מהישיבה, והפריח ש-לום עליז לחלל.

הקול היחיד, שמסוגל להעיר אותה גם משינה עמוקה.

בבהילות נרגשת, חצי ישנה למעשה, מתעוררת הזערורית ומטיחה אגרופים בקרשי המיטה. "א-בא. א-בא" , היא אומרת שוב ושוב. א- בא!!!

המילה היחידה שהיא יודעת. וברגע זה נדמה לי שזו המילה היחידה שהיא ר ו צ ה לדעת.

היא מתרוממת במיטה ומשתוללת ונלהבת עד שאבא ניגש ומרים אותה. היא מחייכת חיוך של אושר אין קץ, מתרפקת עליו ונראית כאילו זכתה בלוטו של החיים.

מהצד, ומבעד לתחושת העלבון הצורב המכה בה ללא רצוני, אני חושבת לעצמי, שכל העסק הזה פשוט לא ייאמן. לא ייאמן!!

זה ספק לא ברור ספק, מיסטי, וללא ספק- לא הוגן.

אני נמצאת עם הילדה הזאת עשרים וארבע שעות. (הרי עוד מעט קט תתעורר ותבקש לישון ליד אמא, לאכול ולישון, לישון ולאכול כל הלילה). מעניקה לה את עצמי כמו שמעולם לא שיערתי בנפשי שאפשר להעניק, ובכל זאת, בסוף מעגל, בקצה של היום הילדה רוצה את אבא!

ברגעים הלא רבים שאבא נמצא, היא לא מסתכלת לכיוון שלי!

אם יש לה אופציה אני או הוא, זאת בכלל לא שאלה. רק הוא! מבחינתה, שאעלם לנצח, יחד עם האוכל שאני מבשרת.. ורק הוא יישאר איתה כל הזמן.

עכשיו היא מרעיפה עליו נשיקות. הלהיט החדש שנרכש השבוע: פה הדובדבן שלה מנשק את לחייו, זקנו, שפמו ואזניו. אבא. אבא. אבבבאאאאאא! אין עוד מלבדו.

אז נכון שאני כבר אישה בוגרת בת עשרים ושלש. אבל בכל זאת, העלבון מעקצץ לי בזוויות העין, ודמעה עקשנית מתבייתת על הלחי הלא מנושקת שלי.

השעה 10:30, בוקר

שירה בת השנה מנמנמת ואני משפשפת את הקירות במטבח ומתקשרת לאמא שלי

"המקרה שאת מתארת", היא מחייכת בטלפון "הוא מקרה מצוי למדי. ילדים קטנים לעיתים נוטים להעדיף את אחד ההורים. למרות חוסר ההגינות לכאורה".

אמא שלי היא יועצת חינוכית. ולפעמים בשיחות שלנו היא ככה.

"אבל אמא. זה לא הוגן", אני מסירה כתם שומני אחד מליד הגז. "מה שלא תגידי. היא בקושי רואה אותו. ואני איתה כל היום. כל היום"!

"את אולי חשה כפיות טובה מצידה וזה טבעי ביותר". היא אומרת. "אבל ברור שהיאאוהבת אותך לא פחות".

חמש עשרה שנה אחר כך. ערב פסח. 21:00

שירה ואנוכי יושבות יחד במרפסת ושותות אני קפה היא שוקו עם קצפת. בחוץ קיץ. נעים. ילדים מתרוצצים בגינה ואוכלים את הלחם עם השוקולד והלבן.

אחנו רוגעות לנו יחד. רגעים שלווים של האחראיות הגדולות בבית.

"אמא, איפה אבא?

"נסע ליומיים".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"הוא חוזר מחר"?

"כן. אני חושבת".

העיניים שלה נדלקות.

" יופי".. היא מחייכת חיוך קולבי ענק.

"מה את צריכה ממנו"? אני שואלת ושונאת את עצמי.

"סתם. הוא הבטיח לי שיחה על איזה עניין".

"עניין"?

"כן. משהו שאנחנו לומדות ואני מתקשה בתורה. היה לנו ויכוח בכיתה. חייבת שיעזור לי".

'משהו שלומדות'. 'יעזור לי'.

איפה אני בסיפור??

תחושה חזקה של דה ז'ה וו מופיעה אצלי מאי שם. ערב פסח. חמש עשרה שנה אחרי. והילדה עדיין ילדה של אבא.

אני הולכת להתקשר לאמא שלי.....

]]>