אני מכירה אותה מזמן מזמן. בהתחלה היתה בטיפול ארוך, ולאט לאט ברבות השנים היא באה רק פעם בכמה זמן "לזריקת חיסון", כמו שהיא קוראת לכך.

אולם ברבות השנים הכרתי עוד רבות כמותה, ולאחר שיצא לפני שנה הספר המקסים "אדם רגיש מאד" מאת ד"ר איילין ארון כבר הבנתי היטב כי לא מדובר בתופעה אישית, או מקומית. יש אנשים ש"המחלה" שלהם היא רגישות יתר. הם נפגעים בקלות, לוקחים כל דבר באופן אישי, חשים שהעולם לא מבין אותם, שלעיתים הם פשוט מעדיפים להיות לבד, ולא בחברת בני אדם... כי זה פוגע.

אם קראת עד כאן, וכבר הבנת שאת אחת מאלו, ברוכה הבאה, את בחברה טובה. מסביבך מסתובבות נשים רבות בכל הגילאים (וגם גברים) שחשים אבודים בעולם הזה.

בתוך הרצף של "האדם הרגיש מאד" ישנו את קצה הסקלה של האנשים הרגישים עד כדי כך שכבר מזמן הוציאו עצמם מהכלל ורק מסתגרים בבתיהם, פגועים ואבודים, מרגישים שכאילו הגיעו לעולם הזה ללא התוכנה המתאימה שתורה להם כיצד להסתדר כאן, ובקצה השני של הסקלה נמצאים אלו שלמדו במשך הזמן להחביא את רגישותם ולכאורה לתפקד כרגיל, אולם בלילה על הכרית, בינם לבין עצמם, יוצא כל כאב הלב וחיבוטי הנפש על כל הפגיעות שספגו במהלך היום.

ובאמצע, בנקודות השונות על פני הרצף נמצאים כל אותם נשים וגברים שעוברים יום יום כמו שדה קרב, ממי להתגונן, כיצד לא להפגע, כיצד להמשיך להופיע לעבודה למרות התחושה שאני כמו "ציפור זרה" ביניהם, כיצד להגיע לשבתות ולחגים למשפחה שלא מבינה ופוגעת בי. וכך יום רודף יום , שבוע ועוד שבוע, ומזור אין.

מעניין, אך נתוני הרקע של קבוצה זו כל שונים, כך שאיננו יכולים כקהילה מקצועית להחליט בודאות האם מדובר על גנטיקה או סביבה, או שניהם יחדיו, ומה מפעיל את מה. אוכל לומר מנסיוני כי קיימים מספר מאפיינים של קבוצת "האנשים הרגישים מדי":

1. הם לרוב יותר עצובים משמחים בחייהם.

2. הם נוטים להפגע בקלות רבה מאד, מבלי שהזולת יבין כלל מה הוא עשה.

3. הם כמהים להגנה ובטחון כמו ילד קטן, גם אם הם נושאים במשרות מכובדות ובכירות.

4. אצל חלקם הקושי בא לידי ביטוי במלוא עוזו במקום העבודה, ואילו הבית הוא המקום הבטוח והשקט שלהם.

5. אצל חלקם הדבר הפוך: במקום העבודה אף אחד לא ירגיש כי עובר עליהם משהו, אולם בבית הם יוציאו את כל התסכול, ויחוו מערכות יחסים זוגיות תובעניות וכבדות.

6. הם מנתקים בקלות יחסים עם בני משפחה, קולגות וחברים על מנת "לא להפגע".

7. הם בעלי נטייה לפרשנות מוגזמת, דרמטית, חסרת פרופורציות וקוטבית של דברים שנאמרים להם, ולרוב יקחו כמעט כל דבר באופן אישי כמכוון אליהם ויגיבו בהתאם.

כשאני מסתכלת עליהן אני רואה נשים כמעט מלאכיות, שקופות, חסרות עור ומגן, כאילו לא שייכות לזמן ולמקום הזה.

ההערכה העצמית שלהן כל כך נמוכה, ולא משנה כבר כמה תארים יש להן באוניברסיטה או כמה קרדיטים קיבלו ממעסיקיהם. אם תגיד להן שהן יפות, או חכמות, או טובות לב, הן יסתכלו עליך במבט שקוף שמהותו אומרת "כן, כן, בטח..." ובדיוק באותה שנייה המסר יצא מהאוזן השניה.

כאילו חסר להן אותו מנגנון שאוגר מחמאות, שאוסף באדיקות דברים טובים עידוד ופרגון, ואורג אותו לתוך האישיות שלהן כחלק ממעטה הבטחון שעוטה כל אדם שמכיר במעלותיו.

מילים טובות נכנסות ויוצאות במהירות, מילים שיש בהן טיפה נימה של ביקורת נאגרות כעוד עדות מוכחת במאגר הבלתי נדלה של "אני לא ראויה", "אני לא שווה", אני לא חכמה,, "לא מעריכים אותי" ועוד.

אין להן שום יכולת להבחין בין האישיות של האדם העומד מולן על כל קשייו וחסרונותיו לבינן. מבחינתן הן בתחתית הסולם, נחותות, לא מוצלחות, וכל השאר מוצלחים וחכמים. היכולת שלהן להבחין בכך שאף אחד לא מושלם, ולכל אחד יש את "השק" הכבד שלו – נוטה לאפס הן רואות שחור לבן, אני כשלון, כל השאר – הצלחה.

למי שלא מכיר את עולמם של "האנשים הרגישים מדי" אולי כל זה נשמע הזוי ותמוה, אך זו גם חלק מהבעיה; אם אותן נשים (או גברים) לא חווים אמפטיה והבנה מסביבתם, ולהפך, הם כל הזמן שומעות כמה הן הזויות ורגישות מדי, ו"שיפסיקו" עם השטויות שלהן – הן לעולם לא ירפאו.

פעמים רבות אני מזהה אצל אותן נשים את תסמונת "האם הקשה". הן גדלו לאם רציונלית מאד, מתפקדת, עסוקה, לעיתים עמוסה מאד, שלא הבינה ולא התחברה לנשמה הרגישה שלהן.

יתרה מזו, בגלל השוני הרב באישיות בין האם לבת, הבת חשה פעמים רבות דחייה מאת האם, שהגבירה אצלה את תחושת חוסר הבטחון ואת ההרגשה ש"אף אחד לא מבין אותי".

היתה זו יכולה להיות אם ערכית, אצילית, מוערכת, אך היא לא ידעה לתת לילדתה את מה שזו כה כמהה לה: חום ואהבה, בטחון והגנה.

לעיתים אלו בנות שחוו קשיים רבים בבית ספר, אם בגלל הפרעת קשב וריכוז או לקויות למידה שלא זוהו בזמן, וגרמו להן לפגר אחרי חברותיהן בחומר, ולגמד את הדימוי העצמי שלהן כ"לא יוצלחיות" (למרות שמבחני IQ מוכיחים בודאות רמה שכלית גבוהה אצל ילדים אלו אך מימוש פוטנציאל נמוך).

לעיתים הן גדלו עם אחות או אח בכורים גדולים ודומיננטים שדאגו לתפוס את כל תשומת הלב בבית, לסחוט את כל המחמאות האפשריות מהוריהם, ולהפוך את אחיהם הקטנים למעין "סרח עודף" במשפחה.

במציאות הדברים הללו קורים למשך שנים רבות, ובצורה מתוחכמת ומניפולטיבית כך שלוקח זמן רב, רב מדי – אם בכלל, עד שההורים מבינים את הנעשה ומתקנים את העיוות, אך לעיתים הכוויות כבר עמוקות מדי.

כן, תמיד מדהים אותי מחדש לפגוש מולי אשה בוגרת, נאה ומטופחת, שלמדה מקצוע, נישאה והביאה ילדים לעולם, אך מגיעה לטיפול כי אינה יכולה להפטר מאותה ילדה קטנה פגועה ורגישה הנמצאת בתוכה, הממשיכה לנהל אותה מדי יום, לגרום לה להפגע ולבכות, לנתק מערכות יחסים, או לעייף עצמה עד מוות במחשבות על "למה הוא אמר לי את זה, ו"למה היא התכוונה", ו"בטח הוא חושב שאני טיפשה" ו"למה כולן תמיד מוצאות חברות בקלות ורק לי אין אף פעם על מה לדבר עם אף אחד" ועוד ועוד...מחשבות שיכולות להביאן בקלות לבכי, מצב רוח ואף דכאון.

אז תשאלו אותי, ובצדק, האם זו גזירת גורל?

האם נידונתן לחיות לנצח עם אותה פיסת עור דקיקה שכל משב רוח בעולם סביבכן חודר אותה ופוגע בכן הישר בנשמה ובלבכן הרגיש? התשובה היא, ואומר זאת בזהירות רבה, לא.

אין זו גזירת גורל! יש הרבה מה לעשות, אך זה לא קל. זה לא שינוי אינסטנט, ולרוב לוקח זמן של תרגול ואימון – אך הנחושות שביניכן שיתחלו את מסע השינוי, יצליחו ויזכו לחיים פשוטים הרבה יותר וטובים!

אז הנה כמה טיפים כצידה לדרך, עד שתחליטו שמגיע לכן לשים עכשיו את עצמכן במרכז ולטפל ברגישות היתר שטיפחתן במשך השנים;

1. שימי את סרט המדידה בצד, והפסיקי להשוות בינך לבין אחרים!! את אחת יחידה ומיוחדת במינה, ואין אף אחד שדומה לך בעולם כולו!

2. כשתפסיקי להשוות בינך לבין אחרים, תתפני להבין ולהפנים שלכל אחד יש קשיים משלו. אולי אחרים אינם "רגישים מדי", אך יש להם את השק שלהם – ותאמיני לי – כשתדעי מה יש בשק של כל אחד מסובביך – תפסיקי לקנא בו או בה, ותחזרי ברצון ובאהבה לעצמך.

3. תלמדי לומר את צמד המילים הפשוט: "אז מה"? אז מה אם הוא אמר, אז מה אם היא הסתכלה, אז מה אם הבוסית דיברה חמש דקות יותר עם הקולגה שלי מאשר איתי, אז מה אם התפעלו מהעוגה שגיסתי עשתה יותר מהעוגה שלי, תגידי בכנות, זה לא כבר מתחיל להצחיק אותך כל ההשוואות האלו? וזו רק ההתחלה.

4. תלמדי להרחיב את סל הפרשנויות שלך: אם עד כה הפרשנויות האוטומטיות /לך לכל אמירה ולכל סיטואציה ולכל אדם היו שליליות, פסימיות, מקטינות, חסרות אונים, תבחני כיצד אפשר לתת פרשנויות נוספות לאותו ארוע ממש.

למשל : הבוסית שלך החליטה לתת עבודה מסויימת לקולגה שלך ולא לך! אוי ואבוי, נכון? שומו שמיים! זה אומר שהיא לא מעריכה אותך, נכון?

זה אומר שאת טיפשה נכון?

זה אומר שהקולגה שלך היא הסטאר של המחלקה ואת סתם פועלת שחורה שאף אחד לא שם לב אליה, נכון?

אני מקווה שאת עכשיו אפילו צוחקת בקול רם יותר.

לא נכון! יש עוד עשרות פרשנויות נוספות לאותו אירוע, אולי היא רוצה ללמד את הקולגה שלך תחום חדש על מנת להוריד ממך קצת עומס? אולי היא רוצה לבדוק את הקולגה שלך כי היא לא בטוחה שהיא מתאימה למשרד?

אולי הקולגה שלך ביקשה לקבל עוד משימות כי היא רוצה להתפתח והבוסית שמחה להזדמנות ואין לזה שום קשר אליך? וכו' וכו' וכו'.... ומי יודע מה היא הפרשנות הנכונה והאמיתית בכל ארוע וארוע אותו את מפרשת באוטומטיות בחומרה לרעתך, נפגעת ומסתגרת, מרגישה שהנה הגיעה לה עוד הוכחה ש...

5. ההתנהגות שלנו מושפעת מאד מהרגש – והרגש מושפע מאיך שפירשנו את הסיטואציה. אם הפרשנות עבדה לטובתנו, אנו נרגיש אופטימיים ובשמחה, ההתנהגות שלנו תהיה בהתאם, אך אם פירשנו כהרגלנו את הדברים שוב כסיפור עצוב בו אנו נחותים, לא מוערכים ואפילו שקופים, נחוש מיד פסימיות ועצב.

נתנהג בהתאם – כנראה נתרחק מאותם אנשים, נסתגר בתוך עצמנו, ואז – הפלא ופלא! הנבואה שמוכיחה את עצמה. אנשים באמת יזהרו מאד ויתרחקו מאיתנו, פחות ידברו איתנו, פחות יתנו לנו משימות ועוד ועוד, מהפחד שנפגע או נגיב לא טוב, ואז תהיה לך עוד הוכחה ניצחת לכך שלא אוהבים ולא מעריכים אותך וחוזר חלילה...

6. והעצה האחרונה: אל ייאוש כלל! כן, לפעמים זה נראה מסע ארוך ובלתי אפשרי להפטר מרגישות יתר, אך בהתמדה ובנחישות אפשר לשנות דפוסי חשיבה, וכשדפוסי המחשבה שלנו משתנים אנחנו מרגישים יותר בשמחה, וכשאנו יותר בשמחה אנו פתוחים יותר ופחות שיפוטיים וביקורתיים לעצמנו ולאחרים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

7. להכניס את המוח שלנו לחדר כושר, ולא לוותר! יש כאן אימון אינטנסיבי ב"לחשוב טוב", וטוב זה לא אומר רק "חשיבה חיובית", אלא חשיבה מציאותית - וכשתתרגלי חשיבה מציאותית מה באמת קורה באותן סיטואציות מולך, בהכרח תרגישי פחות "קטנה ותלותית, חסרת הגנה וחסרת ישע" אלא יותר בוגרת ומסוגלת, אחראית ואקטיבית, מתפקדת ונוכחת נמצאת יותר ויותר במרכז המעגל.

אשריך, כמה טוב להיות בשמחה. וכמה נפלא יחושו ילדיך ובני משפחתך שתהיה להם אמא פחות עצובה, יותר בטוחה, יותר אקטיבית, מרגישה מיום ליום יותר גדולה, יותר מסוגלת לספק לעצמה בטחון והגנה בעולם הזה, ופחות לפחד מאנשים.

זכרי את המשל הידוע – פעם פעם נתבקשו כל בני האדם לשים את שק צרותיהם במרכז המעגל, ולספר לשאר המשתתפים מה יש בו. ואז הם נתבקשו לקחת כל אחד שק כלשהו מהערימה שבמרכז המעגל. זוכרת את סוף הסיפור?

כן.... כל אחד לקח בסוף את שקו שלו, כי גילה שכמה שחשב שהוא מסכן ומר נפש עם גורל אכזר, חייהם של אחרים לא בהכרח יותר טובים משלו! שמחי בעצמך, שמחי בגורלך, שמחי ביש ואל תחפשי את האין. וכמה נפלא יהיה לגלות עוד כמה שבועות, ואולי חודשים, איך חייך משתנים לנגד עיניך לטובה, לשפע, לאהבת חברים, לשלוות נפש לרוגע ואהבה.


הכותבת היא דוקטורנטית בבר אילן יועצת פסיכולוגית אישית, זוגית ומשפחתית.

]]>