יצר הרע דורש התמודדות תמידית ורציפה כמה דרכים יצירתיות שיעזרו לכולנו להתמוד איתו ולנצח את הרע.

א. כאשר נחשוב על חיינו העוברים תדיר במהלך של "מלחמת היצר" התמידית והיום יומית, מוטב נשאל את עצמנו שאלת פתיחה ראשונית- האומנם בכוחנו לנצח בכלל "יצר הרע"? הוא מלאך המוות הוא שטן המשחית הוא יצר הרע, כמבואר בגמרא.

מדובר בכח עליון נורא. האם באמת אלו בכלל יחסי "כוחות" שווים והגונים למלחמה, כאשר אנו אמורים להתמודד מול "יצר" עלום שכל כולו מלאך צבקות?

מי יהמר בכלל מראש על הסיכויים שלו להצליח ולנצח? איך בכלל אפשר להתמודד ולהיערך למלחמה כזאת ביודענו כל הנ"ל ולא להיתקף בחלישות הדעת נוראה?

המפתח להיגיון בשייכות שלנו לנצח ולהתמודד מול כח עליון כזה, הוא המודעות העצמית לכוחנו אנו וליכולות שלנו הטבועים בנו ע"י הי"ת.

ע"י הכרה כזו ש"ממפוח אחד" שלנו לשרוף ולנצח את היצר הרע, בכח הידבקותנו בהקב"ה ובתורתו כתבלין וככלי עזר למלחמה (בניית "ארגז כלים" אישי להתמודדות), כפי שנמסר לנו ע"י הקב"ה עצמו ("בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין"), וכן הידיעה וההעצמה כי אכן היו לנו מספר לא מבוטל של נצחונות בחיים על אותו יצה"ר- מלאכי, הם אלו שיכולים להרים את גוונו אל מול הנסיונות וההתמודדויות התדירות הבאות עלינו, ולהלחם כמלחמת החשמונאים ביודענו שעלינו לעשות את המוטל עלינו בכוחנו, ואף שמעל לטבע ולהגיון, ואת השאר כבר ילחם הקב"ה עבורנו.

בהיותנו מודעים לכח שלנו, נדמה היצה"ר מיד כ"בלון נפוח". אמנם הוא גדול ונפוח, אך בס"ה הוא מלא וגדוש רק באוויר, וביודענו את נקודת התורפה שלו, מול נקודת היכולת שלנו, די במחט קטנה וחדה בכדי לנפץ את אותה הבועה ולפוצץ את הבלון.

ב. התורה היא התבלין, היא ה"מגנא והמצלא" הראשוני שלנו מפני היצה"ר והיא אותו "מפוח" שממנו יוצאים גיצים לשרוף את היצר הרע.

המדרש מביא בקבלת התורה שבשעה שהתווכחו המאכים עם משרע"ה ההוכחה הניצחת שלו הייתה שצריך את התורה לעוה"ז כיון שבעוה"ז יש יצה"ר ואי אפשר לעמוד בפניו לולא התורה. בבעלי התו"ס על המדרש הנ"ל מביאים שצר להם צורת אברהם אבינו למלאכים ושאלם לא אצלו אכלתם כשהייתם למטה חלב בבשר? והביאור, שהוכיח להם שאף הם בגדלותם כשהיו לזמן מועט בארץ וכבר חטאו ואכלו בשר וחלב וא"כ בוודאי שהתורה נצרכת יותר בעוה"ז מאשר להם.

ג. בגמרא מבואר ש"יצר, תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז) הימין משמעו להוציא ולהפיק מהיצה"ר ניצול לטובה.

המהר"ם מלובלין מביא ש"עם לבן גרתי ולא למדתי" זה טענה שיעקב אמר על עצמו, שהוא שמר תרי"ג מצוו אבל לא למד מהדבקות של לבן לרע, וטען על עצמו שהוא היה צריך להקיש את זה לעשיית הטוב שלו עצמו.

גם במסילת ישרים מדויק כן בפ"א ב"חובת האדם בעולמו" שאחרי שכתב ש"כפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו... כן ישיגהו", המשיך לכתוב עוד "ואם תעמיק עוד בעניין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם (היינו לא רק להימנע אלא להשתמש בו – אפילו ברוע שבו). ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבוד בוראו הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עימי!" וכו'.

על אברהם אבינו מובא ש"כבש" את מידתו. מבארים המפרשים דזה אינו מלשון "כבישה" (ריסוק ושינוי לחלוטין) אלא מלשון "מכבש" שתפקידו להוציא את הטוב מהמר, כמו להפיק שמן מזית.

וכך עולה כי אין דבר רע בעולם כיוון שגם לדבר רע יש תכלית טוב הנזקקת ללמוד ממנו ולהשתמש בו לעילוי, גם מהיצה"ר ומאדם רע כלבן למדו המושלים לקח טוב.

גם בתחום המידות הרעות, ה"קנאה" היא בעיקרה מידה רעה (קנאה רגילה, לא קנאת סופרים) ועכ"פ המדרש מביא שהקב"ה אמר לאברהם אבינו "קנא" (באבימלך) ומבואר שם שלולא הקנאה אדם לא נושא אשה ומקים בית ומגדל ילדים. עד כדי כך ניצול לטובה ולהכרחיות הטוב בעולם של מידה רעה בשורשה.

ויותר מזה, עולה למעשה שכל החסד המיוחס לאברהם אבינו, ההנהגה האדירה בתורת החסד שעשה והכל החל – מהקנאה מאבימלך, ובכל שורש רע יש גם טוב. אם מצד עצמו ואם מצד העתיד שיתחזק בעבורו.

ד. הרמב"ם, הגר"א ובאור ישראל מבארים בארוכה על קיומם של ב' דרכים להתמודד ולעבוד עם היצר: האחד "תיקון היצר", והשני "כבישת היצר".

תיקון היצר עניינו שהאדם מספק את היצר בצורה חיובית, דהיינו: מהות היצר הוא דךף המונע להגיע לידי סיפוק והנאה.

את הסיפוק אפשר לקבל בצורה שלילית ואפשר לקבל בצורה חיובית. תיקון היצר היינו לספק ולנתב את היצר לקבל תחליפים לסיפוק והנאה בצורה חיובית. וכעין "הנאת המציצה" הקיימת אצל הילד באופן טבעי מלידתו, שנרגע בכל הנקה, ואז האמא חושבת שהילד רעב ונותנת לו לאכול עד שמקיא, והיא לא מבינההרי הוא בכה כי היה רעב.

אך האמת שהוא בכה כי רצה ונהנה מעצם המציצה וזו לעיתים הסיבה. בכך שפיתחו תחליף, "מוצץ" סיפקו לתינוק הנאה מהמציצה בלי שיצטרך לינוק גם כשהוא שבע. את אותו "יצר" של תינוק "להנות מהמציצה" אפשר א"כ לספק בב' דרכים: ע"י יניקה במצב שהוא שבע ויגרום לו להקיא או ע"י מוצץ כתחליף חיובי לאותה הנאה.

וכך זה בכל היצרים. גם כבוד אפשר לספק בצורה חיובית כבוד ממצווה ומעשה טוב) או בצורה שלילית (כבוד ממעשה רע). הגר"ח סולובייציק זצ"ל (ביה"ל עה"ת השלמות עמ' ט"ז ומובא בדבר אליהו ח"ב עמ' רע"ח בארוכה) הביא כי "האבא מוריש לילדו את תכונת הצבירה". האבא מספק אותה בצורה חיובית ע"י צבירת תורה ומצוות, אולם יכול להיות שהילד יספק אותה בצורה שלילית גם – ע"י צבירת כסף בגניבה, למשל.

לעומת זאת קימת גישה גם של "כבישת היצר". היינו, שאני רוצה את הרע, אך מתגבר וכובש את הרצון ומדחיק את הסיפוק ע"י ההתגברות. ה"רצון" נשאר, רק לא בא על סיפוקו באמצעות התגברות עליו.

בחז"ל מובא כי ישנם ג' כוחות שבאמצעותם ניתן לכבוש את היצה"ר: שכל, בושה ויראת העונש.

בשלושתם אני רוצה רע, אך נעצר ע"י כח חיצוני שמונע ממני לספק את היצר ובאמצעותו אני מתגבר ונמנע מקיום המעשה היצרי.

ממלא נמצא שההפרש בין ה"כובש יצר" ל"מתקן היצר" הוא כי בתיקון היצר האדם הגיע לדרגה כי כבר אינו חפץ ברע כי היצר שלו מסופקדי צרכו בצורה חיובית, ואילו בכבישת היצר הוא אכן חפץ ברע אלא שנעשה לגיבור הכובש את יצרו ואינו נופל ברשת היצר הרע.

והנה יש לדון מהי הדרגה הגבוהה יותר והנצרכת לעבודת הי"ת, והרמב"ם (שמונה פרקים פ"ו) דן האם זה החסיד אשר אינו חפץ ומתאווה כלל לרע וכל רצונו לעשות רצון הי"ת או הגיבור שמשתוקק לרע אך כובש יצרו מכח יוצרו.

הפילוסופים טענו שהחסיד אשר אינו מתאווה לרע הוא החשוב יותר, משום שהגיבור בעצם חפצו לעשות רע כבר פחות ובעל תכונה רעה בנפש. אך הרמב"ם מביא כי לכאורה בחז"ל מובא ההיפך שהכובש את יצרו הוא יותר חשוב ונכבד, מהא דאיתא "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" ואמרו "לפום צערא אגרא", ואמרו "אל יאמר אי אפשי לאכול חזיר, אי אפשי ללבוש שעטנז, אלא אפשי ואפשי ומה אעשה שהקב"ה גזר עלי"

ולכן פירש הרמב"ם שתלוי באיזה מצוות מדובר. יש מצוות שכליות שבהם צריך להגיע לדרגת חסיד, כגון: שפיכות דמים, גניבה, אונאה- שבהם צריך להגיע לדרגה של אי השתוקקות לרע, והנפש שתתאווה להם היא חסרה.

אולם במצוות החוקיות: בשר וחלב, שעטנז וכיו"ב בהם נאמר "אל יאמר אי אפשי" אלא יתגבר מכח רצון הי"ת ויכבוש את יצרו וזו מעלתו. ובאו"י (מאמר ל') הרחיב בזה עוד ועיי"ש.

והגר"א אמר שהאדם מוכרח להגיע לדרגא של "תיקון היצר". לא בגל שזו דרגה גבוהה יותר בעבודת הי"ת, אלא משום שאי אפשר כל החיים "לכבוש". הוא יהיה מוכרח להישבר ולפרוץ כי האדם מוכרח לקבל סיפוק והנאה. הגר"א מביא כי אין יצר שהקב"ה לא באמת צריך לעבודת הי"ת אלא שהבחירה כאמור איך לנתב ולתעל אותו היא בידי האדם, האם בצורה חיובית או בצורה שלילית.

בגמרא יש סיפור על אמורא שהיה קונה לילד שלו כלים פגומים מהקדר, והיה נותן לילדים שלו לשבור אותם- כדי שיהנה מהשבירה ושלא היה על חשבון איסור "בל תשחית".

כמו"כ בגמרא במסכת שבת ישנו מ"ד שסובר שהשובר כלים בחמתו חייב- מפני שהוא מתקן את יצרו! דהיינו שזה נחשב מעשה מלאכה ולא מעשה קלקול, כי השבירה נותנת סיפוק ומרגיעה את היצר).

גם ה"מוזיקה" משמשת כגורם מצוין ל"תיקון היצר", ומלבד היותה ערך כחוויה מספקת ואלטרנטיבה כשירה, היא עשויה לשמש גם כלי כחומר ביד היוצר למספר יעדים ומטרות נוספים: ביטחון עצמי וחיזוק הדימוי, ויסות מצבי רוח, פיתוח מיומנויות אישיות, ובסקטור נרחב של בעיות תקשורת ואישיות כחרדה, היפראקטיביות ועוד.

אבי אברהם, מלווה רגשי רב תחומי לנוער נושר וקבוצות סיכון ומעביר סדנאות לקידום והעצמה בשפת המוזיקה לפניות והארות: avrahamx2@gmail.com

]]>