בדרך כלל כשתאריך הסטורי מיוחד מתקרב לקידמת לוח השנה, מושחלים לחוט מחשבותיי הגיגים וסיפורים ששמעתי במהלך השנים כשהוזכר תאריך הסטורי זה או אחר.

זכרונות אלו מתכווצים לתובנה או לנקודות מוסר השכל שצפים ועולים בזכרוני מדי שנה בשנה בתאריך הסטורי מיוחד שצוין בלוח השנה.

והנה היום, חקוק בלוח תאריך עטוף גדרות תיל, אפוף עשן משרפות, סמלו מגן דוד צהוב, מסומן בקעקוע מספרים על היד, זועק בדממה חובקת עולם:"שמע ישראל".

"יום השואה"

נעות התמונות כבסרט, נראות כחלום בלהות אך שייכות למציאות אימה.

אדמה חרוכה נדמה שעדיין בוערת. קול שקשוק רכבות אשר ניסה להשתיק בכיין של משפחות שנקרעו זה מזה, גורם לשקשוק פעימות הלב. אישוני עיניים בולטים באימה מבין דרגשי צריפי המחנות, מביטים על הצופים בקירות "יד ושם".

זכרונות של שיעורי הסטוריה, סרטי הסטוריה דקומנטרים, ספרי קריאה על השואה וכדומה.
כל אלה מהווים עבורי סמלים מצמררים ליום השואה.

"כמה חבל", חשבתי לעצמי, "שלא זכיתי לתעד בתאי זכרוני את סיפור הצלתו של סבי ז"ל, שהיה ילד כשניצל מציפורני הנאצים, ונשאר נצר בודד ממשפחתו. ולהעלות זאת על הכתב".

שעת אחה"צ רגועה איפשרה לי להרים טלפון לידידתי משכבר הימים.
התעניינתי בשלומה, שכן זמן רב לא עשיתי כן. ייחלתי לשמוע שחייה נוטפי דבש ונופת צופים.

אלא שאז החל מסע קיטורים חסר תקדים,

"כלום לא הולך לי לאחרונה" התפרצה.
"בעיות בעבודה, בעיות עם הילדים, בעיות פרנסה, ועל הכל מנצח מנוע הרכב שהלך לבית עולמו"

והוסיפה:

"מרגישה ממש כמו בשואה, עם כל ההתמודדות הזו"

היא השתתקה מנאומה, ואני השתתקתי בתדהמה.

המשפט האחרון אשר השמיעה עשה לי "ריסט" למציאות תאריך "יום השואה" שחל היום, הצטמררתי מעצם ההשוואה.

נזכרתי בסיפורי גבורה בלתי מובנים בתפיסה אנושית מתקופת השואה שקראתי.

על סיכון חיים בחיפוש קליפות תפוחי אדמה למאכל. על המשך אסיפת כח השרדות אחרי הפרדת הורים מילדים. על כוחות נפש שאינם קיימים ונאספו אחרי עינויים אכזריים של חיות אדם גרמניים, על קיום חגים בצל מוות אשר ריחף מול עיניהם של אסירי המחנות.

כיצד הם הצליחו לשרוד את השואה האיומה הזו?

וכיצד אנשים כיום מסוגלים להמשיל רכב שהתקלקל ובעיות בעבודה כ"שואה" אשר נפלה עליהם?!

נסיון ההתמודדות בשואה האיומה הביא את היהודים לחישול אלעי שקשה לתופסו במושגים של היום.

"נצח ישראל לא ישקר" , למטען העוצמה שהטעין את דור השואה ביכולת ההשרדות והכח להתמודד עם הטרוף הזה קוראים:

אמונה!

ככל שההתמודדות היתה קשה בשואה כן ציפורני ההשרדות נאחזו במנוע האמונה, והיא זו שעזרה להם לשרוד.

"השואה של היום זה לא השואה של פעם" עניתי לה.

בשואה היתה אמונה.

והיכן האמונה שלך??

שואה!

]]>